המיכרה 
מנחם גולדנברג

שיטת ׳הדמיון המופרך׳: מחשבות על אפשרותה של פעולה 

 

מחשבת ׳הדמיון המופרך׳ היא שיטה המבקשת לברר על אודות אפשרותה של פעולת המחשבה. היום - בשלהי ׳העידן האסתטי׳. רוצה לומר, שיטה זו נהגתה מתוך תחושה של מצוקה ודחיפות. מצוקת המחשבה בתקופה שבה התרבות הפכה קיומית ('אם אתה לא שם אתה לא קיים') והקיום הפך תרבותי (מ׳תרבות הצריכה׳, ׳תרבות הניהול׳, ועד ׳תרבות הדיבור׳ ו׳תרבות הדיור׳); מתוך מצוקה נוכח המרחב הפרוץ שבו הדמיוני, או האפשרי, הוא הממשי. מתוך דחיפות הרצון הנשחק בחזית הצריכה והיזמות. דחיפות המחשבה המצויה בסופו של עידן, ומבקשת אחר פעולה ראויה.

בקצרה, מצוקת הפעולה בעידן 'הבריאות-הגדולה', עידן של תרבות חדורת-תרבות.

 

זה לא חלילה שהמחשבה צריכה להיות במצוקה בכדי לפעול. המחשבה יכולה לפעול ללא סיבות. המצוקה היא סימן שיש להתייחס אליו. היא לרוב מצביעה על תיפקוד בעייתי: על העדר של פעולה או על ניוון. הניוון, ולהבדיל מהשבר, אינו עוצר את הפעולה הוא פשוט ממיר אותה בפעילות, ואת היצירה ביצירתיות. בזמנים של ניוון אנו יכולים להיות עדים לפעילות-יתר, שצורותיה השכיחות הן אקטיביזם או ווכחנות. במצב שכזה המצוקה לא תהיה חשופה על אף שאי-אפשר יהיה להכחיש אותה.

 

שני איפיונים דרכם נשפטת או מובנת הפעולה היום:

ראשית, מתוך זיקה לאני הפועל (״אותנטית״) - ככל שהפעולה נובעת ממקום פנימי עמוק ובלתי נתפס יותר כך היא הופכת ראויה יותר. והפעולות אכן נובעות ׳כמעיין המתפרץ׳, והן רובן ככולן מתכנסות לתכלית אחת: מכריזות על מקור הנביעה: האני. 

שנית, מתוך זיקה ליחסים שהיא מקיימת, ולאפקטים שהיא מייצרת. והפעולות אכן הופכות ספקטקולריות בפשטות ובעצלות שלהן.

 

יותר ויותר היבטים של מציאות חיינו הם בחזקת מופרכים, מצבי-עניינים שאינך מאמין שיתקיימו והנה בכל זאת, על אף שהם מעבר לכל הגיון - שהרי אפשר לנתח ולהסביר אותם - נמצא שהם מתקיימים. ואנחנו לוקחים בהם חלק. אנחנו נותנים לילדים שלנו מרשמלו; אנחנו מאמינים לפוליטיקאים, לעיתונאים, ובמה? בדעות ובבדיות. כיצד הזכות להיות טיפש ובלבד שאהיה אני (שזו כשלעצמה תכלית טריוויאלית שגובלת בטיפשות) זוכה להוקרה? למה אנחנו נכונים לייתר את הבושה, ולהצטער לאחר מעשה? 

-----

 

שם השיטה: ׳הדמיון המופרך׳ מתייחס, כמובן ומן הסתם, לתופעה תרבותית מוכרת ורווחת של ׳דמיון מודרך׳. השם מאוד מצא חן בעייני. שקרי ומגוכך ומזוויע בה במידה שהוא נשמע הולם את מידת הניוון אותה הוא מדבר. זה נותן שם לסימפטום של ה׳עידן האסתטי׳.* היש עוול גדול יותר מאשר ׳להדריך את הדמיון׳, ליטול מאדם את מידת אנושיותו וייחודיותו? ׳דמיון מודרך׳ מבקש לשמור על הנפש האבודה והתשושה לבל תקרוס, שתישמר התנהגות נאותה. 

 

בקצרה, זה אמנם יכול להצטייר ולהתקשט כיפה - זה יכול ׳לעבוד׳ - אבל זה לא הופך לטוב. כפי שראוי לה לפעולה להיות, ולמען האמת גם לאדם ולחיים עצמם. אריסטו וניטשה מזכירים לנו שהמושגים אמת ושקר מעולם לא חלו על שימוש ולא על אסתטיקה. ראשית, בשני המקרים אפשר להסתפק באפקט. שנית, בשניהם אנו נסמכים על פעילותו של כח הדמיון - ׳הכח האנושי׳ (כך מכנה אותו אריסטו).

 

במקרה הראשון - קרי באסתטיקה - אנו נסמכים על פעולותו החופשית של הדמיון לצרף ולחבר בין מה שמתאים, לייצר ׳פעולה תכליתית ללא תכלית׳; במקרה השני - קרי בשימוש - אנו נסמכים על היותו של הדמיון חופשי מחוקי הלוגיקה שכופים הכרחיות וחופשי מחוקי הטבע שכופים סיבתיות. כל מה שאנשים עושים יכול היה להיות אחרת, או לא להיות כלל, אומר אריסטו. לכן באמת קשה לנו לא פעם לשאול את השאלה הפשוטה והמתבקשת, ככל שהדבר נוגע לפעולה: למה?; חמור מכך, לא פעם אנו לא יכולים להבין את התשובות מאחר והן מופשטות (אושר, בריאות, מלאות, אהבה, ככה! ...) ולעולם לא קונקרטיות, או פשוט מופרכות מיסודן.    

 

שלטונו של כח הדמיון על המחשבה היוצרת אינו מובן מאליו. נכון שהדמיון עומד בבסיס פעולת המחשבה. בהרבה מובנים הוא מאפשר את פעולתה. מחבר בין חושיות ומושגי שכל, יוצר תבניות ודימויים, מעורר את הזיכרון ואת ההתכוונות, מנכיח את הזמן והקיום, מחולל הנסיון. לכן כח הדמיון הוא הכח של האפשרויות, הוא אינו קובע דבר; לכל היותר הוא מציע את האפשרות בפני השכל והתודעה. מטבעו כח הדמיון אינו כח של שיפוט, והכרעה. זו גם הסיבה שהוא אינו שולט; לכל היותר משחק או מדמה. כח הדמיון הוא כמו ׳הילד המופרע׳ של המחשבה, שעדיף שיישאר בבית ויביא שמחה ותועלת, מאשר שיצא ויהרוס את העולם.

 

אבל בימינו, גם כאן השתנו הדברים, המושגים של ׳מרחב פרטי׳ ו-׳מרחב ציבורי׳ צרים ומוגבלים לתאר את האינטימיות המנוכרת שבין האדם בן-זמננו ועולמו. (הם שופעים דיים לקיים שיח וביקורת ואירוניה וציניות)

 

למען האמת מרבית מהמושגים שמעצבים את ׳העידן האסתטי׳ שבו אנו חיים כבר אינם מתאימים עוד לתפוס את מה שקורה סביבנו. אפשר לחשוב בהקשר זה על ארבע מושגים בסיסיים (או ׳אשליות הכרחיות׳) כמו: אובייקט, סובייקט, עולם, מציאות. השימוש ברבים מהמושגים הפך כל כך מסורבל ומסויג, כל כך עילג ביחס למה שמתרחש בפועל. המושגים עצמם הפכו לאפקטים בשיח. האם מכונית יגואר היא - אובייקט? האם נציג שרות הלקוחות הוא סובייקט? האם המושג עולם מתאר את התיעוש הגנטי? לאיזו מציאות שייך הגאדג׳ט?  

 

בכדי לעבוד אל מול השפע המקרי והאקראי והמדומיין והקונקרטי של הנסיון האנושי נשענת מחשבת ׳הדמיון המופרך׳ על הקבלה, או אנלוגיה, בין האינטימיות של האדם ועולמו לאינטימיות שהמחשבה מקיימת עם הרעיונות שלה. ההקבלה עצמה נסמכת על מרכזיותה של פעולת הדמיון: במקרה הראשון - של הנסיון והחיים - האינטימיות נובעת מיכולתו של כח הדמיון לפעול בהתאם לאשליות באופן כללי, ול׳אשליות הכרחיות׳ בפרט. במקרה השני - של המחשבה והרעיונות - האינטימיות נשענת על יכולתו של כח הדמיון לצרף ולחבר ולהביא לכלל צורה, יכולתו לשחק בחופשיות.  

--------

 

ובכל זאת מתקיים הבדל עקרוני בין החיים והמחשבה. הבדל שמוביל ל׳פארדוכס הזמן׳* בו לכודה מחשבת ׳הדמיון המופרך׳. מחד עומדים הנסיון והחיים שהם בבחינת ׳מה-שמקדים-להופיע׳. אנחנו תמיד-כבר עם נסיון, עם עולם, תמיד-כבר בתוך שפה ומשמעות והחיים. אין נקודת התחלה ליחס שלנו אל הדברים ועם העולם. (מכאן האשליה הכפולה של ההסדרה או האסטרטגיה). לעומת זאת פעולת המחשבה - המעוצבת על פי הדגם של ינשופה של אתנה - נוטה ׳לעוף עם רדת החשיכה׳, בסוף היום. 

 

השאלה היא: כיצד אפשר לאחר את מה שתמיד-מקדים-להופיע? ובכן, אדישות להגיון-הבריא היא לחם-חוקו של כח הדמיון. רק צריך לעצבן אותו קצת, לאתגר אותו באמת. (לשם כך יש לפנות דווקא לאמא של אתנה: מטיס, שסימלה את התבונה המעשית, את העורמה והתחבולה.)

 

אחת התחבולות של מחשבת ׳הדמיון המופרך׳ הוא עקרון התאוצה.

התאוצה תלויה בגוף, או במסה, או במשקל - בקונקרטיות של מה שמאיץ. היא גם מובילה לכך שהזמן הופך לחלל - בדומה לנפילתו של השטן אל הארץ (והלא הזהירו אותנו שהתאוצה היא מן השטן, כל כך אנושית).  

לפיכך, עומדת לשאלה האפשרות לשימוש מושכל במחשבה נוסח ׳סוף מעשה במחשבת תחילה׳, שהרי התאוצה מתאפיינת דווקא בכך ש׳סוף המחשבה במעשה תחילה׳. (ובדומה לעיקרון הפעולה עליו שר טום וויטס: ״אני אגלה לכם את כל הסודות שלי אבל אשקר בקשר לעבר שלי״)

 

עיקרון התאוצה עוזר לשגר את מחשבת 'הדמיון המופרך' לחוג מעל לאטמוספרה של ׳האשליות ההכרחיות׳ והאפקטים שהן מחוללות. התאוצה מאפשרת להתנתק מהרגיל-המסעיר ולעורר תחתיו את המסעיר כהרגל. (זהו הבסיס לקשר שבין אמנות ופילוסופיה). לסיכום, עיקרון התאוצה מאפשר למחשבה לאחר אל מה שתמיד-מקדים-להופיע, ובכדי להיות זו שעומדת-בפתח של מה שעתיד לבוא. 

 

מחשבת ׳הדמיון המופרך׳ מבקשת לרתום שוב את כח הדמיון לעבוד בשרות המחשבה, בשרות המציאות. (במקום להעסיק את עצמו בספקולציות ופוליטיקה.)