ראיון עם נבל

 

מראיין: ברשותך, אולי נתחיל בשאלה הדוחקת: למה, למה אתה עושה את מה שאתה עושה?

נבל: ובכן, כדרך כל אדם: כי זה מהנה. 

 

מראיין: אבל זה גם פוגע. כלומר נראה שכל מעשיך מכוונים לפגיעה באחרים, בסדר...

נבל: אולי, ... כלומר אני מסכים, כך זה נראה. רוב מעשי פוגעים באנשים, אבל אני לא עושה דברים על חשבונם של אחרים, כדרכם של הטובים. אני שומר על דרכי לעצמי, ולפעמים אנשים נפגעים מכך. אין בזה עניין. הכוונה שלי אינה הפגיעה, למרות שזה תוצר-לוואי לא בלתי חשוב. הכוונה שלי היא השגת עצמה ושליטה. אה...כן, והנאה. זה חשוב. אסור לשכוח זאת. ורובנו שוכחים זאת. 

 

מראיין: מה זאת אומרת? 

נבל: כמו שאמרת אנשים מסתכלים על מה זה עושה לאחרים, כלומר על התוצאות, ומיד שופטים אם הן טובות או רעות. כלומר להם, אם הפעולות טובות או רעות להם. מטבען של מוסכמות שהן מבלבלות בין 'האני' ו'האחר'. מציבות אותן בכפיפה אחת. עבורי אין אחר. יש רק את ה-'הוא' – גוף שלישי נמנע, או נעדר. 

חוץ מזה שזו לא הטעות הכי חמורה שלהם. מה שיותר חמור הוא שאנשים נוטים לחשוב שהנאה, היא כמו יתר הרגשות, באה כך סתם כתגובה למשהו שקורה; שהיא עוד רגש אחד מני רבים. 

 

מראיין: וזה לא כך?

נבל: לא כשמדובר בהנאה. לא. ראית פעם איש מוסר נהנה? שמח? תן לי לעזור לך, אחרי הכל אני לא איש חידות ומסתורין, התשובה היא: לא. הוא אולי מחייך, אפילו צוחק מדי פעם, אבל הוא אינו שמח. הנאה היא הרגש הבסיסי ביותר ולמעשה אפשר לומר אפילו שהיא הרגש היחיד. והלא העניין עולה גם מן המקורות: נבל הכרמלי - "נבל שמו ונבלה עימו", שאין יודעים אם ניתן לו שמו ככינוי בשל מעשיו או שמא נתן הוא את שמו הפרטי לטובת הטיפוס - היה בעלה של אביגיל. (שמואל א', כה, כה) רוצה לומר, אבי – ראשון ויחיד – לגיל – לשמחה. ללמדך שאין לו לנבל בן לוויה לחיים אלא השמחה. 

 

מראיין: ומהי אותה הנאה או שמחה מקורית?

נבל: ובכן, יש שני דברים שמלמד אותנו 'הנבל הפילוסופי' של אפלטון: קאליקלס. ראשית, ביחס להנאה שבחיים: "ואילו בכך תלויה ההנאה שבחיים שתהא זורמת לתוכם שפעה מרובה ככל האפשר."; שנית, שאת ההנאה חייבים לטפח, לעמול בעבורה, להעמיד את המחשבה לרשותה: "ואך זה הדבר שנאה וצודק על פי הטבע, ועכשיו אגלנו לך בלשון גלויה: הרוצה לחיות חיים נכונים חייב שיתן לתאוותיו שתגדלנה ככל האפשר בלי שיכבשן, וכשהן גדולות ככל האפשר צריך שיהא בידו לשרתן באומץ לב ובתבונה ולמלאן במה שעשוי להעיר מדי פעם בפעם את תאוותו." (אפלטון, גורגיאס, 343)

בכל מקרה, כך לפחות הדבר עומד עבורי. אין לי רגשות, כלומר רגשות אחרים, למעט רגש ההנאה. אני לא מכיר בדבר הזה שהבריות קוראות לו 'רגשות'. עבורי קיים רק רגש אחד, כמניע זאת אומרת: הנאה. זהו הרגש המוסרי – כלומר המחייב – היחיד שאני מכיר בו, והוא בכלל רגש אסתטי.

 

מראיין: באמת נוטים לתאר אותך כ'חסר-רגשות'. 

נבל: ומה בכך?! עדות לכך שאני אומר אמת. דעתם של אנשים, ובכלל זה השיפוט שלהם, לא נוגע לי. אבל, את העובדה שאני 'חסר-רגשות' כדבריך אני קבעתי עבורם. השלטתי פחד בליבם. זו אינה הבחנה חדה של ההמון – והרי ההמון אינו מסוגל להבחנות – אלא תגובה גופנית לפעולות שלי. כאן הם לא יכולים לטעות. 

זכור את אימרתו של קאליגולה: 'שישנאו אותי – ובלבד שיפחדו מפני'. 

 

מראיין: רגע אחד, אתה אומר אמת?

נבל: אני לא אומר. אני עושה. לנבל אין מילה. (להבדיל מהמנוול שמילתו אינה מילה). ועד כמה שהדבר נוגע בפעולתי שלי, אני משתדל שלא תהיה אפשרות לטעות בהם. אחרי הכל, האמת מצויה בפעולה, והיא בהישג ידך אם אתה הופך את עצמך לפעולה. רק כך אפשר לעשות צדק עם הדברים. 

אכן, אני חסר-רגשות. אבל יש בי הנאה; ותאווה.

 

מראיין: זה לא קצת מוגזם מצדך להסמך על התנ"ך, לצטט את אפלטון, לדבר על האמת? כמלומד? לא נסחפת?

הנבל: אני מעדיף תמיד לפנות ישירות אל המקור. אל סוקרטס, שדיבר כדי לשמור על המחשבה כפעולה. לא כך תלמידו אפלטון – שכתב בשמו של אחר. יש משהו מבלבל מאחר והסופיסט, כפי שמעיד שמו, נתפס כיריבו של הפילוסוף. יריבו בענייני חכמה (סוׄפיה). בעוד שהאחרון אוהב אותה הראשון עושה בה שימוש. אלא שבכך לא מסתכם העניין. כאן הוא רק מתחיל. שכן הסופיסט הוא יריבו של אפלטון לא רק בגלל שהוא כורך יחד את הדיבור והמעשה, בגלל אותה 'בקיאות מתוך נסיון' או 'תבונת המעשה' שהוא אוחז בא – אלא בעיקר, ואולי בראש ובראשונה, הוא יריבו בענייני אהבה. בכך שהוא כורך יחד באופן ממשי, ולא רק בשם, את החכמה והאהבה. הוא יריבו מאחר והוא מוותר על התואר – אוהב-החכמה - ומתעקש להיות למומחה של המחשבה, מתעקש לכרוך אותה בתאווה ובתשוקה שלו. כמו סוקרטס. זו תבונה אחרת, שונה – מֶטיס כינו זאת היוונים – ערמה השאובה מהכוחות הקדמונים של הראשית, שמופיעה עם האור והחיים; ערמה שנשמרה בטבע עצמו – אצל הציידים. אלה שממתינים בסבלנות והתמדה, שמחזיקים בהרבה צורות ומשנים את הופעתם, ששומרים על עירנות וריכוז, שמנצלים הזדמנויות, שתוקפים כהרף-עין.

לכן גם אפשר לומר שפעולתי הן פעולות לוגיות, הגם שהן חורגת מהלוגיקה של ההוויה – של האחד – כלומר, הן מתקיימות ומכוננות לוגיקה של חריגה ושל הגזמה כדבריך.  

 

מראיין: אני רואה שאתה מתחיל להינות. ברשותך, אני רוצה לחזור למשהו שאמרת קודם שאנשי המוסר לא שמחים, ולא נהנים?

נבל: תחזור, זה טוב. אולי גם אתה תתחיל להינות. גם אני חוזר על מעשיי. רק לא באותה הדרך. וכי יש דרך אחרת לפעול?! 

שהרי לא מדובר בהפתעה, כי אם בהתמדה, ביצירת הרגל, או מוטב: הרגל-מגונה. זכור מה מלמד אותנו אחרון הנבלים – שכן בימינו, בעידן שבו שולט הכסף, ניתן למצוא לרוב רק מנוולים – גיבורו של המרקיז דה-סאד. "לא הטבע הוא שמכתיב את הסלידה. כל סלידה מקורה בחוסר-ההרגל... בואי נסתגל באותה המידה לרוע, עד מהרה נגלה בו רק קסם; הסלידה הזמנית היא יותר מעשה פקחות או גנדרנות של הטבע מאשר אזהרה שהדבר פוגע בו. כך מתכנן לנו הטבע את תענוגות הנצחון ואף יותר מזאת, תרז, אף יותר מזאת: ככל שהפעולה נראית לנו מבעיתה יותר, ככל שהיא סותרת יותר את מנהגינו ואת אורחותינו,ככל שהיא שוברת יותר מחסומים, ככל שהיא מזעזעת יותר את מסורותינו החברתיות, ככל שהיא פוגעת יותר במה שאנחנו סוברים שהם חוקי הטבע, כך היא נחוצה לטבע עצמו. תמיד, רק באמצעות פשעים יקנה לעצמו הטבע זכויות שהמידה הטובה מנשלת אותו מהן ללא ערף." (דה סאד, ז'וסטין או ייסוריה של המידה הטובה, 137-8)

לשאלתך, כן. ישנם אנשים שהשמחה וההנאה היא חלק ממגוון הרגשות שלהם, ישנם כאלו מביניהם שאפילו מוכנים להציב אותה כתכלית, כלומר בראש רשימת הרגשות שלהם. טעות של בורים, שכן הרגש אינו יכול להיות תכלית. אותם אלו, אם תבדוק, הם לא יותר מאנשים רעים. כאלו שאין להם תקנה. במקרה הראשון אין בהם מידה של התמדה, במקרה השני, אין הם רואים איש מלבד עצמם ומלבד סיפוק צרכיהם. 

 

מראיין: ובמה זה שונה ממך?

נבל: כפי שאמרתי לך, לי אין רגשות למעט השמחה. כלומר לא רק שמדובר ברגש אחד, אלא שהוא אינו התכלית, בבחינת סוף מעשה, אלא הבסיס, הסיבה. בכך אני דומה לאמן המציב את התכלית כסיבה. תוכל לגזור זאת גם מאופיין של הפעולות שלי שמכוונות ליצירת דימוי ואפקט – או בקצרה: ההבדל הוא בפרזנטציה. לבסוף, אני לא מספק את צרכי כי אם משחרר את תאוותי. נותן לה לגדול ולצמוח, ומבקש לסייע בעדה להיות לממשית. זוהי פעולה של הרחבת תחום, ולא של מעבר מכאן לשם, מחוסר סיפוק לסיפוק.  

 

מראיין: האם ההגדרה ניהיליסט תתאים? 

נבל: למה?

מראיין: לך? האם אתה ניהיליסט?

נבל: לא. אני לא שולל דברים – הגם שאני פותח חשבונות ומייצר חובות. אני מכלול של כוחות צירוף, וחיבור וערמה שמייצרות איינות וריק בתוך הממשות. אני קובע כללי משחק! מייצר מציאות; שמשנים את צורתם ברגע הופעתם! קובע ממשות. (מיהו הניהיליסט לעומתי?!) 

מאחר והגדרות חשובות, אז אומר כך: הכי מתאים לחשוב עלי כאידיאליסט דווקא, מאחר ואני פועל רק ביחס להעצמת ומימוש עצמי בעולם. יחד עם זאת, אני בהחלט מכיר בקיומם של דברים ללא קשר לתפיסה האנושית – כפי שבוודאי שמת לב יש בי סלידה מה'תפיסה האנושית' – ובמובן זה אוכל לומר שאני ריאליסט. אחרי הכל, רק מה שמחוצה לך באופן ממשי ומוחלט יכול להיות מצע לתאוות הנפש; לכונן עוצמה. בקצרה, אני חושב שההגדרה הנכונה תהיה: אידיאליסט-ריאלסטי. לשיטת הפעולה שלי יש לקרוא בהתאם: אידיאליזם-אונטולוגי. אני זה שפוער את הקרע שבין המציאות והממשות ועושה הצדק ביניהם.

 

הו, אני חושש שאתה מתבלבל שוב. יתר רגישות אינטלקטואלית. אומר זאת כך: פעולתי היא פעולה של פריצות וזימה, ולכן אני אנושי; אני הפעולה ולכן בצידה של הממשות.

 

מנחם גולדנברג, 2013

 

William Blake, The Great Red Dragon and the Woman Clothed in Sun