העידן האסתטי: אובמה ו׳שפעת החזירים׳, או על האפשרי הממשי
בכדי להתחיל ולתאר את רוח התקופה אפשר לפנות לשתי דוגמאות אקטואליות: הראשונה היא מגפת 'שפעת-החזירים', השניה, זכייתו של נשיא ארה"ב אובמה בפרס נובל לשלום.
דוגמאות אלו לא זאת בלבד שמצביעות על הרפואה והפוליטיקה [1] כשתי ההסדרות הדומיננטיות המעצבות וקובעות את התנהלות חיינו, אלא גם חושפות את פעולתו של הכח השולט במחשבה בתקופתנו: הכח של האפשרות, כח הדמיון.
כמה עובדות כלליות על מגיפת 'שפעת-החזירים':
1) שמה של המחלה/מגיפה אינו מעיד על טיבה. הקשר בינה ובין חזירים מקרי בלבד, אפשר אפילו לומר סתמי.
2) זוהי מחלה נגזרת, כלומר סוג של שפעת, שהפכה 'ממשית' יותר מהמין אליו היא שייכת. כך לדוגמא בעוד ששפעת אינה מוגדרת כמגיפה הרי ששפעת החזירים היא מגיפה עולמית.
3) רוב המתים מהמחלה היו מתים ממילא. מספרם של אלו שמתו מן המחלה עצמה (כלומר בוודאות, ללא 'מחלות-רקע' כמו סרטן בשלבים מתקדמים לדוגמא) נמוך משמעותית ממספר המתים משפעת רגילה.
4) לבסוף, אפשר להזכיר כי המחלה אכן גרמה להרג של חיות – בעיקר חזירים (בעיקר במצרים) – שכלל לא נדבקו במחלה או קשורים אליה.
והנה כמה עובדות, הגם שיותר אפקטיביות כמתבקש, על זכייתו של נשיא ארה"ב ברק אובמה בפרס נובל לשלום:
1) את ההכרעה בדבר הפרס מעניקה וועדה של שופטים בעלי שם, ממגוון רחב של רקעים, בהתאם לנהלים מוסדרים, ובכפוף לדיונים ארוכים.
2) פרס נובל ניתן בעבור מעשה ראוי. כלומר, עבור עבודה שאינה רק משמעותית ומשפיעה בתחום מסוים, אלא עבודה מופתית היכולה לשמש דוגמא מעבר לשדה המחקר אליו היא שייכת. לא בכדי חורגת חשיבות התחרות והזכיה בה מן הספרות המקצועית והופכת לנחלת הכלל.
3) לבסוף, הברור-מאליו, נשיא ארה"ב ברק אובמה לא הביא שלום. למעשה בזמן קביעתו כזוכה בפרס נובל לשלום הוא לא עשה שום דבר משמעותי או ראוי לציון ברמה העולמית, ואפילו לא ברמה הפנים מדינית. הוא אולי יביא שלום, כלומר זו אפשרות שאי אפשר לשלול אותה, הגם שיותר הגיוני לפקפק בה. (אם כבר, כלומר בפועל, הרי שאובמה ממשיך את מלחמות העבר של ארה"ב ואת הפצת הנשק האמריקאי בכל רחבי העולם.)
בשתי הדוגמאות אנו עדים להופעה וקביעה של האפשרי כממשי – ומתוך הסדרת הידע המדעי-ראציונלי. נדמה שלכאן מתאים המשפט: זה היה מצחיק אם זה לא היה עצוב. ואולי דווקא מה שמטריד בכל העניין שזה לא באמת עצוב אלא בכל זאת קצת מצחיק, או יותר נכון: מגוחך.
האם נפל המבצר האחרון שנותר אולי במרחב הפרוץ של הטיפשות המקיפה אותנו מכל עבר? (ואולי זו כשלעצמה לא חדשה מרעישה עבור חלקנו.) למעשה ובאופן מדויק הידע הראציונלי, שתכליתו השיפוט המושכל, לא כשל או נפל. הוא עושה עבודתו נאמנה. וועדות השיפוט עשו עבודתם נאמנה, גם אם בלית ברירה או מבלי משים, בעת שקבעו, את מה שהוא אפשרי, או דמיוני, כדבר ממשי וראוי. זיהו את עצמם במראה, כמו שאומרים.
[1]. הבריאות והפוליטיקה הם שני היבטים שבהם מעצבים האידיאלים של הכח המדמה את המציאות שלנו. ובעוד שאפשר לומר שהבריאות היא האידיאל הגשמי של הדמיון, הרי שהשיפוט וההסדרה הם האידיאל הרוחני של הדמיון. כך הפכה הביקורת שמקורה בהרס ל׳ביקורת בונה׳.
