על חירות המחשבה ואהבת הנסיון
אם מה ניגש הפילוסוף אל הדברים? ובכן, עם אהבה. כך מורה לו שמו. אז אני רוצה להתחיל בזה שאני אוהב את ספר השירה של פיוטר. אני לא מבין גדול, וקורא עוד יותר קטן של שירה. אז אני מנצל את הפילוסופיה כדי להתחיל בזה. אין צורך לחשוש, אני לא הולך לדבר על אהבה. יחד עם זאת, כדאי לציין שהאהבה לא זרה לשירה של פיוטר. למען הדיוק בספר "עבדתי על מכונת אמת" אפשר למצוא שלושה 'מינים' של אהבה: אהבת האישה, אהבת הנסיון, ואהבת האמת. (שילוש שהשירה של פיוטר הופכת לאחד: אהבת הכל/הקול).
(בהקשר זה אפשר לציין כי מן השירים – ולהבדיל מן החיים, וכפי שמעיד האירוע – נעדרת אהבת החבר. ואפשר לשייך זאת לאבחנה בין השירה שהיא, כפי שעולה מהשירה של פיוטר: מחווה מחשבתית טהורה – ולפיכך פועלת מול האחר ולא זקוקה לחבר – אצל פיוטר זה בא לידי ביטוי בין היתר במימד הפוליטי של השירה – לבין הפילוסופיה שאינה מחווה טהורה של המחשבה. המחווה הפילוסופית קשורה בהפיכת המחשבה להרגל מגונה, ולכן זקוקה, אולי יותר מכל, לחבר.)
ובכל זאת מה יש בה באהבה של הפילוסוף? ובכן, את מה שיש לאהוב תמיד (את מה שיש לאהוב באמת): את הפעולה.
לא סתם הטריד המוסר את הפילוסופים. עד כדי כך שקאנט, אשר מאס בכל העניין, הציע להקריב את האמת בעבור הרצון הטהור שקובע את הפעולה כטובה. קאנט, איש המראות המעוותות של האמת. והאם היה מי שהתפתה להיכנס למלכודת שהניח קאנט בפני האדם הנאור? למען האמת כמעט כולם. אנחנו הצאצאים שלהם. אנחנו האפלטונים, אנשי השוק והשיח – שעבורם מימוש האהבה הוא ציווי, לנו יש מכונות אמת: תכניות ריאליטי, מומחים, שופטים, כסף, כדורים. אנחנו גדלנו על ברכי הסוקרטים שהפכו את שתיית כוס-התרעלה לסם החיים של המחשבה, שהפכו את ההרגל המגונה להרגל.
"עבדתי על מכונת אמת" אם כך היא פעולה – או "ג'יהאד" כפי שכותב פיוטר – בקרבנו האפלטונים. בראש ובראשונה, במובן הליטרלי, כלומר האילוסטרטיבי, שהרי היה זה אפלטון שהציע את מכונת האמת הראשונה: הדיאלקטיקה. ואם כך, השירה של פיוטר פוליטית עד כמה שהיא אקטואלית, ועוד יותר מכך רלוונטית. כלומר לא 'סתם' ובאופן כללי ג'יהאד (כמו "כל עבודה היא ג'יהאד") אלא: סיקול-ממוקד, בלב השפע והריבוי של מכונות האמת.
-------
הציטוט הבא – מתוך "מחזור למסע" – יכול להציב אותנו בהתחלה, כלומר בתוך הקשר לדבר על הפעולה:
"אלולי בשורתי הטובה
לא הייתם רואים אותי
כאן, כאן וכאן
לא הייתם רואים אותי כאן
לא הייתי חוזר לתפקד
אבל הנה – חזרתי."
(סוף קטע 25, "מחזור למסע")
-------
אני רוצה להתייחס לשלושה דברים בקצרה:
ראשית, קביעת השפע והריבוי כמצע לפעולה. כלומר כאיפיון של העכשווי: כמה ששייך למציאות. כלומר, כממשות שאין לבטלה (באקט דיאלקטי) או להסדירה על ידי שיפוט. (במובן זה היא מאפשרת את קביעת הפעולה מבלי קשר ליכולותיו של האדם.)
שנית, אקט ההצבה-עצמית, שמהווה את התנאי לפעולה ביחס לשפע והריבוי.
ולבסוף, כמה מילים על האפיון של הפעולה שזהו המצע שלה וזהו התנאי שלה. פעולה שיוצרת: כמעט מהדבר שהוא כל-כך מהדבר.
---------
ערכה של פעולה, המשמעות שהיא מייצרת, נגזרים מעיצובו של העכשווי. ומהו העכשיו? זה וזה וזה וזה. גם וגם וגם וגם. דברים קורים, מצבי-עניינים נרקמים ונפרמים. ועוד איזה מצבי עניינים?! אטרקציות. זוהי מציאות המעוצבת בהתאם למידותיה של ההתמחות התרבותית של המאה ה-20: הפקת הסימפטום (הרגיל) כאטרקציה; חגיגת האפקטיביות של הסתמי.
"טעמת צדפים? – כן, טעמתי
כנפי עטלף? – בודאי
דבדבן-התהום? ערמונים?
לא כמעט את הכל –
הכל!"
(מחזור למסע, 11)
אל מול אינסוף האפשרויות להתבחנות מציב פיוטר את "הכל" בבחינת האידאה של השפע והריבוי: האידאה-של האפשרויות. זוהי אידאה שנגזרת ממה שמאפשר את הנסיון – מכח הדמיון ומהאידיאל של הדמיון – ולא מהנסיון עצמו. ה-"הכל" כאידאה קובע את המציאות עצמה כשפע וריבוי, ואת הפעולה מעבר לעיקרון ההסדרה של השפע.
המרחב הפרוץ של השפע – זה שבסופו של יום מתיר לכל מה שהגיוני להחשב כקיים מחד, ומנגד זה שמאפשר להטיל ספק בכל מה שהוא בבחינת הכרחי, או נמצא - הוא העולם של מכונות האמת. (ואני מפנה אתכם לפואמה "על כנפי הדרקון", שאינה אלא שירת הקשר המפוקפק שבין הון ושלטון: שלטון הדמיון וקשריו עם בן טיפוחיו כח השיפוט)
--------
ביחס לקביעת המציאות כשפע וריבוי חשיבותו של אקט ההצבה-העצמית מצוי בהכפלה. ההכפלה עושה אילוסטרציה 'צורנית' של 'מה שחוזר על עצמו'. ההכפלה היא זו שמאפשרת לפעול מתוך המובן הכפול שבפעולה: "עבדתי על מכונות אמת". כך נפתח "מחזור למסע": "או הנה תסריט חלופי:".
ההכפלה הופכת את הפעולה למופרכת: לא פחות אמיתית הגם שלא יותר דמיונית. כלומר מאפשרת לפעול ביחס לאמת ומעבר לערך האמת של מכונות האמת.
באופן יותר ספציפי, את הספר פותח פיוטר באקט של הצבה-עצמית אל מול השפע של הדמיוני-הממשי (מתוך הצורך שמעורר השפע והריבוי):
"הרצון והעונג, החלטתי, עצמה אחת / ויהרתי בגוף-זיקוקי לגלמה לעד". ("הקדשה")
השירה של פיוטר כמו חוגגת את השפע שמציעים חירות המחשבה (הקובעת את הרצון), וההיתנסות באפשרויות שמזמן הנסיון (המזינה את ההתענגות). מעל לכל זוהי חגיגת השפע של האדם, שבתוכה מבקשת השירה של פיוטר לפעול. לשם כך מחבר פיוטר בין שני מקורות השפע האנושי – הרצון והעונג – לכדי עצמה אחת: תנאי לפעולה. ומתוך כך פועל. שכן זה טבעה של פעולה שופעת: היא יוהרת בגוף לגלמה לעד.
בהקשר זה עולה חשיבות נוספת של אקט ההצבה-העצמית כתנאי לפעולה. ההצבה העצמית היא הכפלה בסיסית המאפשרת להחזיק במקביל בההבחנה שמתקיימת בה: הבחנה שבין האדם והמחשבה. הבחנה הכרחית לפעולת המחשבה האקטואלית או הרלוונטית.
--------
לסיום אני רוצה לומר כמה מילים על האופן שבו הפעולה מן הסוג של: "עבדתי על מכונת אמת" קובעת את המציאות.
שתי שאלות עולות מתוך הכפילות שבפעולה:
ראשית, מה גלום בעבודה על מכונת אמת?
שנית, מה ערכה של תוצאת המבחן שבו עובדים על מכונת אמת?
ובכן, בניית מכונת-אמת – שהיא, חשוב לומר, תכליתה של כל פעולת מחשבה – כרוכה בקביעתה מתוך אידאה של אפשרויות. בהתאם, אפשר ונאמר שזוהי מכונה שהאמת שלה שופעת, מכונה שהאמת שלה היא 'כל-כך' מהאמת.
באשר לשאלה השניה, ההצבה-העצמית, או ההכפלה, כתנאי האפשרות של הפעולה, קובעת את 'תוצאות המבחן' שבו אנחנו עובדים על מכונת האמת כמופרכות. יהיה נכון יותר לומר שהן כמעט-אמת, דוגמת "מחזור למסע" שנפתח במשפט: "או הנה תסריט חלופי:". (ובין היתר מאחר ותוצאות אלו אינן 'לא-אמת', או 'כאילו-אמת').
---------
וודאותה של פעולה מסוג זה, פעולה שופעת ומופרכת, מכפילה וקובעת, כמוהה כזריקת חץ וסימון המטרה סביב מקום פגיעתו. ב"עבדתי על מכונת אמת" יש הרבה מן העצמה שבפגיעת החץ, והרבה מן הדיוק בסימון המטרה סביבו. זוהי שירה שהגם שהיא כמעט-אמת יש בה כל-כך מהאמת.
מנחם גולדנברג,
השקת ספר השירה "עבדתי על מכונת אמת" של פיוטר (פתאח) שמוגליקוב, הגדה השמאלית, תל אביב, מרץ 2010
