פסיכוסופיה

 

הפסיכוסופיה, ובדומה לשם ׳שיטת הדמיון המופרך׳, מנסה להגיב ולנסח תופעה ובה בעת להציע אופק חדש למחשבה. לתת שם למחשבה על המציאות.

 

ההקשר המיידי שאליו השמות האלו מתייחסים הוא התרבות העכשווית. הפסיכוסופיה מתייחסת ומתארת את מצב-העניינים שבו הפכנו ל׳חכמי-הנפש׳. פיתחנו לשם כך מדע ופרקטיקות, שינינו את ׳השיח׳, חשפנו, ונתנו ביטוי לעצמנו - כלומר, לנפש שלנו. אני מקבל זאת כצו השעה. הדבר לא בלתי-קשור לתהליכים נוספים אחרים ובראשם הטכנולוגיה והתעשייה. מאחר וכך, אם המחשבה כרוכה בנפש, יש לשנות בהתאם את הפרקטיקות של המחשבה.

 

המהפך המכריע התרחש בתחום ׳הנפש׳: כל אחד צריך ויכול לגלות את עצמו כבעל נפש. הפילוסופיה, שמרבית עבודתה כרוכה במידה כזו או אחרת של התבחנות ואף ניתוק מהנפש, לא עברה סוג כזה של ׳שינוי תודעתי׳. תחת זאת המחשבה השתעבדה מרצון לשיח ולהגיון של הנפש. בפילוסופיה והן באמנות. ׳הפסיכוסופיה׳ מבקשת לתת למחשבה להתמודד עתה עם הדברים ועם הנפש בדרכה שלה. עם מושגיה, רעיונותיה, כשריה. לאמן את המחשבה ליצירה ויצרנות.

 

 

השם פסיכוסופיה ניתן לפרקטיקה של ׳שיחות פילוסופיות׳. אמנם נכון שגם את ההוראה וגם את הכתיבה אפשר לתפוס כסוג או אופן של שיחה. להבדיל, אני רואה ב׳שיחה הפילוסופית׳ עיקרון הפעלה של המחשבה, ולא מדיום. יש בכך תנועת חזרה מבחינתי ללידתה של הפילוסופיה. אצל סוקרטס, ששוחח עם אנשים. לימים, אצל אפלטון, זה יהפוך למכשיר הפילוסופי הראשון: הדיאלקטיקה. מהדיאלוגים הסוקרטים של אפלטון עולה תמונה מאוד ברורה של ניכור או התנהלות במקביל: מחד סוקרטס המדבר בשם המחשבה, בלהט שנותר אדיש, מנגד בני שיחו שמדברים בשם הנסיון והמציאות מתוך חפץ עניין.

 

בשלב מסוים יש להפסיק להתעניין ברכילות - על מה הם דיברו (גם אם זה היה נורא מעניין, בכל זאת עברו מעל 2500 שנים) - ולראות מה קרה. שכן זה רגע שבו המחשבה לבשה צורה חדשה: פילוסופיה. (ומיד הוקם לה מוסד: האקדמיה). בכדי להפוך לתחום מובהק ומובחן של עיסוק יש לנסח את מושא העיסוק ואת הדרך המסוימת לעסוק בו. המושא שבו עוסקת הפילוסופיה הוא האידאה והדרך התחילה בדיאלקטיקה. הולדת הפילוסופיה כרוכה בהפניית המבט של המחשבה אל מה שהיא מוצאת בעצמה מחד (האידאה) ובכינון של יחסים עם אחרות מנוגדת, מדומיינת מנגד (דיאלקטיקה). איפיון זה מראה לנו כי תולדות הפילוסופיה אינם אלא תולדות ׳ההתנהגות של המחשבה׳.

 

הרגע שבו נוצרה הפילוסופיה הוא רגע מכריע בתולדות המחשבה מאחר שעד לשלב זה פעלה המחשבה כאמצעי/כושר להישרדות והתפתחות המין האנושי - כלומר פעלה בשירות המציאות [1]. מרגע זה ואילך הופכת המחשבה לתכלית (בפני עצמה). עדות למעמדה ותפקידה של המחשבה קודם שהפכה עצמה לתכליתה שלה תחת הפרקטיקה הפילוסופית - ההבחנה בין ההיבט השימושי במחשבה וההיבט התיאורטי שלה - ניתן למצוא כבר אצל אפלטון בדמות המאבק של סוקרטס והסופיסטים.[2]

 

 

 

 

[1ביקורת ברוח זו מעלה Hans Vaihinger בספרו "The Philosophy of 'As if'- A System of the Theoretical, Practical and Religious Fictions of Mankind" (1935). בספרו עוסק פייהינגר בפיקציונליות המונחת בבסיס המחשבה האנושית ובתרומתה לפעולת המחשבה שעניינה לשרת את מטרות החיים. בהקשר זה מבקש פייהינגר לנסח את הכלל: "Law of the Preponderance of the Means over the End".   

[2הבדל זה עולה עוד קודם בספרות היוונית בהבדלים שבין דמותה של אתנה ודמותה של מטיס (אמא של אתנה) - שציינה חכמה מעשית, או עורמה. ראו מאמרם של Detienne, Marcel and Jean-Pierre Vernant. Cunning Intelligence in Greek Culture and Society. Trans. Janet Lloyd. Chicago: University of Chicago Press, 1991, pp. 1-54.