על תשוקת המחשבה וקביעת האינטואיציה

טקסט תערוכה ״הפסקת צהריים״, גיא אביטל, גלריה עינגא

 

הפסקת-צהריים 

צילום של דלי ובו כלי עבודה חתוך במדויק – מוגדר – מודבק על משטח צבע תחום אף הוא, המשמש לו קרקע, נושא אותו. ברקע משיכות צבע שנדמה שנעשו עם הכלים שבדלי, ובאותה יד. הדלי והציור מובחנים לחלוטין מחד אך תלויים האחד בשני, שייכים האחד לשני מאידך. כמו שהחומר והמחשבה שייכם לציור של אביטל באופן אורגני. וכפי ששניהם שייכים לצייר. אותו אחד שיצא להפסקת-צהריים – לא לארוחה-עסקית. זה שעובד צריך הפסקה; והציור של אביטל מוצע לנו, באופן כמעט ליטרלי, כחומר למחשבה.

 

הציור הוא כל מה שיש, כעת משהאמן הפסיק. ולמרות שרק הציור נמצא אפשר לומר שהציור כולו אינו אלא האקטיביות של האמן. אלו לא עקבות של פעולה. אלו פעולות, והן שייכות לציור עכשיו. ומאחר שפעולות לא מניחים או מוסרים, הרי שאפשר לומר שאביטל כמו מקריב את הפעולות שמגדירות אותו כצייר, כאדם, כדי שבציור הן יהיו לביטוי 'טהור' של אינטואיציה. כדי שיהיו לאופני תפיסה, או צורות הסתכלות, שלא מוגבלות לאדם, אלא שייכות לציור עצמו. דימוי מודבק, קריעה, קו מתוח, צבע תחום, ניצול של הסביבה, של החיים, של מה שיש: הציור של אביטל כולו עבודה של האמן, שעשה את שלו, והמשיך. מותיר את הציור כמה שמגשר ביננו לבין העולם. 

 

הצבת הציור בפער שבין האדם והעולם – כאילו מבלעדי הציור לא היה לנו נסיון ועולם – מקורה במחשבה מופשטת. אלא שבמקרה של אביטל זהו בו בזמן עניין קונקרטי. כמו קיר בטון, קרש, צבע, נייר צבעוני, צילום, הדבקה. וזה קונקרטי גם במובן המובהק של הנחת יסודות, או קביעת עקרונות. כפי שעולה לדוגמא מ: ללא שם, 2009, אקריליק וקולאז' על קנווס, 180*145 סמ'. במובן זה אפשר לומר שהציור של אביטל אינו ציור של 'חוויית הנסיון' אלא דומה יותר לחקירת החוויה של הנסיון: לניסוי של הנסיון. וכפי שהציור של אביטל אינו מנותק מהמחשבה על אודות 'מעשה הציור' או השאלה "מהו ציור?", כך הציור מבקש להבין ולהגדיר מחדש את הפעולה של האינטואיציה כאחד מיסודות הדבר שנקרא ציור והאדם שנקרא צייר.

 

הפניה של אביטל אל חוויית-החיים מבקשת לקשור בין מה שעקרוני לחומר שהוא בו בזמן הכרחי לתפיסה שלנו את החומר (כדבר מסוים).

אפשר ללמוד על האנלוגיה בה מחזיק הציור בין מה שמהותי לחומר ומה שמהותי לאדם מתוך הפעולות של אביטל: החיתוך או התיחום והקריעה. כפי שהחיתוך אינו 'שייך' רק לאדם המודע כך הקריעה אינה רק 'של' החומר. הקריעה, הצבעוניות, המקריות, הזרות של החומר לתודעה שפועלת עליו אינם מנוגדים לכך שהוא מוגדר, סינתטי, דבר זמין מן המוכן הכפוף לשימוש האדם. במובן זה הפעולות של אביטל פונות לבחינת הגבולות ולשיבוש הגבולות של החושני ושל המושגי. פעולת החיתוך והתיחום של החומר בציור אנלוגית לפעולת הקריעה שלו, ושתיהן קשורות לאופנים שבהם החומר עצמו קובע את עצמו. שתיהן קשורות 'להפסקת העבודה' לשבר או לקרע שבין האדם והחומר, שאותו ממלא הציור. קרע שמגיע מן הגוף ועד לדימוי העצמי; חתך שחודר את המחשבה ומגיע עד לחומר עצמו. 

 

אם כך, נוכל לומר שהציור של אביטל קורא תיגר על שתי אמונות טפלות ביחס לחומר וביחס לידיעת החומר. ראשית, האמונה שחומר הוא דבר ראשוני קדום וחסר צורה שהאדם מגדיר והופך לאובייקט. שנית, האמונה המשלימה והעדכנית, שהאפשרות היחידה לדעת את החומר עצמו, 'להתחבר אליו', היא דרך אימוץ של פאסיביות. שכן זהו טבעו של היש, הוא פשוט ישנו. 

אמונות טפלות אלו רואות באינטואיציה 'כושר של פאסיביות', ועומדות בבסיס התפיסה השגויה שרואה בחוויית היש את ידיעת היש. אבל הציור של אביטל אינו מסתפק בקריאת תיגר. (בכלל קשה לחשוב על הציור של אביטל במונחי הסתפקות או סיפוק). הוא מעדיף את בירור וקביעת העקרונות על פני ההתפעמות מהשפע והריבוי של העולם. 

 

לא זאת בלבד שהחומר בציור של אביטל אינו נעדר צורה, הרי שהוא מזוהה, מוכר, ואפילו אינטימי. אלו חלקי גוף שנטמעים אל תוך הציור וחוזרים להתבחן כאיברים: כחומר. זהו Ready-made סינגולרי. ההכרה והזיהוי, תפיסת החומר כדבר מה שנקבע מראש, ובמקרה של אביטל כמה שלרוב אף הוכן מראש ובמיוחד, אינה מבחינה אותו מהיותו בה בעת חומר ראשוני וקדום. 

 

באותו מובן אפשר להתייחס לעבודת הקולאז' עצמה, אחת משתי הטכניקות בהן משתמש אביטל. מחד אביטל עושה בקולאז' שימוש מושכל, ומתוך זיקה מסורתית להצגת "המוכר". אלא שגם היא מופקעת לטובת הציור. כלומר כפעולה בשרות החומר. האקראיות, הסופר-אימפוזיציה, הפעולה המכוונת, ההדבקה והצירוף, אינם אלא אופנים בהם החומר עצמו נקבע, תופס מקום בחלל וקיום בזמן. יחד עם זאת, הקולאז' כמו מצביע על היבטים צורניים של החומר עצמו. 

 

בהקשר זה אפשר לומר שהציור של אביטל מראה לנו, בין היתר, שהאקראיות והצירוף הם שניים מעקרונות הקביעה של החומר. האקראיות אינה מנוגדת לקביעה כפי שהשינוי אינו מנוגד לצורה, אלא רק מנקודת מבטו של האדם. כך גם הצירוף וההדבקה 'ללא תכלית' אינם הניגוד של 'סוף מעשה במחשבת תחילה'. האקראיות והחיבור הם עקרונות דרכם נקבע החומר 'באופן חיובי': כציור.   

 

 

מנחם גולדנברג, 2010

 

 

 

גיא אביטל, הפסקת צהריים, 2010