מספר הערות ל״אישה ב-שלה״

רויטל לסיק, גלריה כברי, 2015

 

 

עבודותיה של רויטל לסיק - גם אם הן לא קלות לעיכול לפעמים, גם אם לא מובנות עד סופן - ברורות. יש בהן דימויים, מצבים, הם מייצרים שפה גרפית מובהקת. רוצה לומר היא ׳אומרת׳ משהו, מציעה דבר מה. ומה היא מציעה?  - ובכן, היא מציעה ציורים. ברבים. זו אינה ׳רק׳ אובססיה. פעולה החוזרת על עצמה כהרגל - כי אם פעולה אקססיבית - שמבקשת לא רק לחזור אלא בעיקר לחרוג, להיות-עוד, להיות-יותר. זו אינה ׳רק׳ פעולה היוצאת וחוזרת אל האדם הפרטי כתחליף למשהו אחר - כסמפטום; זו פעולה השייכת להגיון של העודפות והחריגה מהפרטי - חריגה מ׳נקודת המבט האישית׳. האקססיביות של העבודות נוכחת בריבוי חסר הצורה וחסר הגבולות - כמו שמעידה התליה שיוצאת מהקיר, או כמו שמעיד הציור המגולגל - יש עוד.

מנקודת מבט פסיכואנליטית נוכל לומר שהעבודות של רויטל מבחינות בין ההתענגות שקשורה להחלפה, לאיסור ולחוק (לשפה) ואשר על כן יכולה להיעלם - סימפטום - ובין ההתענגות שמקורה בגוף ואינה מבקשת שובע - סינטום (בלשונו של לאקן). התענגות ׳בסיסית׳ ששייכת לעצם הפעולה - כל פעולה.  

כך, הגם שהתערוכה יכולה להיחשב כאוטוביוגרפית - כסיפור אישי - זו אינה תכנית ריאליטי.

אלו עבודות שניכרת בהן תנועת המחשבה בגוף, ותנועת הגוף בעולם.  

 

1.

ישנם שלושה רגעים שמצביעים על האופנים השונים שדרכם ניתן לחשוב את הריבוי/התענגות המיוחדת עליה מצביעים עבודותיה של רויטל - שלשתם ממקמים את הריבוי כמה ששייך ונובע מהגוף - ובאופן יותר ספציפי בגוף שהוא האישה:

ראשית, כגודש. זהו הגודש האינסופי של המוצר/תוצר, של הצריכה - גודש שמוביל להקאה. במקרה זה הגודש מרמז על התנועה הבולמית-אנרוקסית שבה אנו לכודים כבני-תרבות, תנועה שבה לכודה התרבות עצמה. תרבות שמבקשת לצרוך עוד ועוד עד לכדי האבסה ואז להקיא החוצה את כל מה שעיכלה, חצי-עיכלה, או לא עיכלה כלל. (זה מצב העניינים הנוכחי שבו התרבות אינה אלא שרשרת ארוכה ואינסופית של החלפת מסמנים ׳מלוכלכים׳/התענגויות ׳אסורות׳: זה לא משנה)

 

שנית, הריבוי מופיע כעודפות של הגוף ובמיוחד הגוף הנשי - ניתן לראות זאת ברישום הקטן - כמו האיש של דה-וינצ׳י שפורש את ידיו ורגליו (האדם הויטרובי). כאן אין גוף אחד עם איברים שנעים מתוך הקשר והמוגבלות של הגוף האחד - ושסופם בצורה גיאומטרית - אלא גופים רבים שנמצאים האחד על האחר. זוהי עודפות שלא מאפשרת לצמצם את הדברים - את העבודות, את הפעולה - לכדי תפיסה. זו עודפות שמראה כי בגוף תמיד יש יותר ממה שאפשר לתפוס, שכל יחס שנייצר מול הדברים יהיה יחס חלקי.

 

(בהקשר זה אולי כדאי להזכיר את ספרה של לוס איריגראי ״מין זה שאינו אחד״:

"האישה ׳נוגעת בעצמה׳ כל הזמן, ויתרה מזאת, לא ניתן לאסור עליה לעשות כן מאחר שאיבר מינה מורכב משתי שפתיים המנשקות זו את זו תמיד.... איבר מין זה, שאין מה לראות בו, חסר גם צורה משלו. ואם מתענגת האישה דווקא בשל חוסר שלמות הצורה של איבר מינה – אשר מאפשר לו לגעת בעצמו שוב ושוב, ללא קץ, מעצמו- נמנעת ממנה התענגות זו על ידי הציוויליזציה המעניקה קדימות לפאלו-מורפיזם".... "מכאן המסתורין שמייצגת האישה בתרבות המתיימרת לספור הכל, למספר כל דבר ביחידות, לפרוט כל דבר לפרטים. היא אינה אחת ואף לא שתיים".... "מילותיה סותרות, מעט מטורפות עבור הלוגיקה של התבונה, בלתי ניתנות לשמיעה עבור המאזין להן המצויד ברשימת מונחים מוכנה מראש, בצופן בדוק, מכיוון שגם בדבריה – לפחות כשהיא נוטלת עוז – האישה תמיד נוגעת מחדש בעצמה...")

לבסוף, קיים הריבוי כשפע - סוג ריבוי שמרמז על ׳ערכן׳ של העבודות: מחד ניתנות להמרה, החלפה, שיכחה, ׳חסרות ערך׳; מאידך ׳בכל זאת׳ קיימות, על הדף, על הקיר. שוב ושוב, עוד ועוד. מתעקשות להיות נוכחות, לסמן את עצמן - כגוף של עבודות. גוף גדוש ועודף ושופע. גוף פועל שעבורו ההחלפה היא ׳תכונת יסוד׳ שלא תלויה בסיפוק.  

(- ואני חושב שהאוצרות היטיבה להדגים היבט זה של העבודות.)

 

2.

נכון זיהו רבים כי במרכז המחשבה והעבודה של רויטל עומדת אישה. איזו אישה? ובכן לפי הכותרת יש כאן כפילות: זו אישה בשלה ואישה ב-שלה. (אני מיד אדרש לאישה עצמה שמכילה את הכפילות הזו)

 

האשה ניצבת מחד כמרחב שבו נפגשים, מתעמתים ומתפייסים: טבע - ותרבות; מיניות - ואלימות.

וזוהי גם האשה, שמאידך, מחזיקה בעט. עט שחורט על דפים, על דלתות וגם על קירות כשצריך.

אלו שני דברים שונים. לדבר ולצייר. המרחב שפורשות העבודות מאפשר לדברים - גם אם הם מנוגדים - להיות-יחד. הוא מעיד על הבשלות שבכותרת להכיל ולתווך ולדבר את העניינים הרבים שעוברים על הגוף שהוא אישה.   

העט, לעומת זאת, הוא ׳הגוף׳ של האשה - המקום שפוגש בעולם, שמייצר (ותלוי במידה רבה) אפקטים, יחסים וקשרים. זהו העט שמציין את עמידתה של האישה ב-שלה.

ואם לאישה יש מרחב נוכל לומר שלציור יש מקום.

 

  • גם כאן אני חושב שהאוצרות דייקה במחווה לצרף ולשבץ כמה ציורי שמן - ״ציורים״ - כמו להזכיר את מקומו של הציור, את הקשר שבין הציור למקום. ואת הכפילות וההבדל שמתקיימים בעבודותיה של רויטל בין מרחב ומקום.

3.

למרות שהעט של רויטל מצייר הרבה, יש שני דברים שהוא לא מצייר: אנשים ואובייקטים.

בלב הריבוי והשפע של העבודות - ואולי כתנאי אפשרות של הריבוי והשפע - יש לרוב אישה אחת/ חיה אחת. יחד עם זאת זו אינה בדידות. זה כן מצב קיומי - אפשר לומר: ׳הלך-רוח׳. אבל זו אינה בדידות, וזו גם אינה פגיעות. אם כבר הדימויים משדרים כח, אלימות, מיניות, כמות (משתלטת). אם כבר הרי שיש כאן חוזק ועוצמה.  

 

ההגיון של העודפות מבקש להתגבר על ההנגדה שבין הרבים והאחד. הנגדה שקובעת את המחשבה שלנו מהפוליטי ( האתוס הציוני - מדינה יהודית אחת מול הרבה מדינות ערביות) ועד לכלכלי (ההגיון הקפיטליסטי ליברלי) ועד לאישי (׳סובייקט קוהרנטי׳ - אדם (גבר), בדידות) והמיני (הפאלוס).

מה עבודותיה של רויטל מציעות במקום? - אינטימיות. הציורים שבהם מחבקת האישה את החיה, נשענת עליה, כמו מעידים על מידת האינטימיות שנדרשת להיות עם אנשים, בעלי חיים, העולם (שעדיין לא ממש מופיע).  זוהי מידת האינטימיות שנדרשת בכדי להיות בני-אדם.

זו גם מידת האינטימיות שמאפשרת לציורים להיות מקום של שפע ועודפות. מידה של אמון העומד כתנאי-אפשרות להתנהלות שלנו בעולם.  

 

ההתרסה של העט כמו רוצה לומר שאחרי הכל אובייקטים כמו אנשים לא יכולים לעבור רדוקציה ליחסים והקשרים והאפקטים שלהם - להיות מובנים עד סופם - להפוך לסחורה הניתנת לשימוש והחלפה. (לשם כך - ליצירת סוג כזה של אינטימיות, שתאפשר לאובייקטים ואנשים להיות נוכחים - אולי נדרש ציור?).

 

4.

ולמרות שהעט של רויטל מתריס, ואולי דווקא בגלל שהוא כך מתריס, הוא בכל זאת רושם, כותב את האישה כשם - כמסמן קשיח. לקרוא בשם משמע להעמיד דבר מה יציב מפני פרשנויות והחלפות ותרגומים. השם נוכח תמיד, בכל מצב, למרות הריבוי והשינוי. עניין זה הופך את נתינת השם, הקריאה בשם, ולבסוף כתיבת השם לאקט מוחלט - לפעולה שאינה כפופה למובן, לתיאור או לצידוק.

 

להצליח לכתוב כך את האישה כשם פרטי - וכפי שעושה רויטל בתערוכה הנוכחית - ובכן, כאן נגמרות לי המילים.

 

מנחם גולדנברג, מאי 2015