כתם של אושר
טקסט לספר אמן של רותי בן יעקב
בפינה השמאלית התחתונה של הציור שפותח את הספר כתוב "happy". במרכזו כתם דיו שחור. בציור נוסף שנושא את הכיתוב "happy״ (עמ׳ 32), מופיע שוב אותו כתם עגול הפעם בחום, כשהוא נתון בתוך מסגרות חומות מלבניות, כמו בתוך סדרת משקופי דלתות. הציור הראשון מכיל מעין ׳אשליית ג׳סטרו׳ - מוטיב מוכר מעבודותיה של מיכל נאמן - ובו אפשר לראות מצד אחד ציור סכמטי של דמות ילדותית ומנגד ציור סכמטי של מערכת הרביה הנשית ואולי אפילו רמז לאקט מיני. הציור השני מזכיר, כדימוי ועל דרך ההיפוך, את עבודת הדלתות החרוטות של סיגלית לנדאו (1994).
׳אשליות ג׳סטרו׳ מבקשות להצביע על רגע הפרשנות שבו אנו תופסים ומציבים משהו כדבר מה. ואילו כאן במרכז ׳האשליה׳ מופיע כתם. כמו חור שחור שמושך אליו את כל תשומת הלב מן הפרשנות וההתענגות שכרוכים בהפיכת הסכמטי לקונקרטי. תחת זאת, באקוורלים של רותי בן יעקב נותר הסכמטי קונקרטי, וכמו עונה לפרשנות ולהתענגות בעזרת השפע של האפשרויות שהוא מציע. מערכת איזון עדינה שנוצרת מן האופן שבו היכולת של כח הדמיון ליצור סכמות נקבעת בהתאם לאידיאל של הדמיון: האושר. מידה בעד מידה; אושר בעד עושר.
ובעוד שאצל סיגלית לנדאו החור הנפער בדלתות מגיח מתוך קריעת העץ, מתוך עקבות של אלימות עיקשת, כאן הכתם כמו נבלע חזרה למסגרות שמקיפות אותו. הפאסיביות של חומר שנטמע בחומר, צבע שנטמע בצבע, צורה שנטמעת בצורה, מהדהדת את האקטיביות הגופנית, המינית, הטבעית. ׳הרכות האקווראלית׳ של רותי בן יעקב נושאת עימה את קשיחות הנפש התרה אחר אושר.
ניתן לראות באקוורלים של רותי בן יעקב אירועים שבהם פוגשת הנפש בחומר. אלו מפגשים בין שונים שיחד עם זאת אינם זרים זה לזה - לא מפאת הזמן שמקדישה רותי בן יעקב למלאכת הציור ולא מפאת הזיקה המשותפת שלהם אל מה שהוא אנושי. אלו מפגשים שבהם ניתנת לנו ההזדמנות להתחקות אחר ׳פעולתו החופשית של הדמיון׳ (אם נשתמש בניסוח קאנטיאני). פעולה שאינה כפופה לחוקים מוקדמים, ושעניינה לכנס יחד דימויים, צורות, צבעים, רעיונות, שמות, משיכות מכחול, ללא העדפה ומתוך התאמה. כך נאספים ומתקבצים איברי הציור, חוזרים ובאים, הולכים, ועומדים, נתקלים האחד בשני, לפעמים בשל היסח הדעת לפעמים במכוון. לובשים ופושטים צורות וצבעים. מבקשים להרחיב את הלב.
בסופו של יום ועל אף היותם אישיים מאוד, אוטונומים, הופכים האקוורלים של רותי בן יעקב למעין ׳אירועים חברתיים׳ המזמנים גם אותנו לשחק, לשמוח, ולהיות עדים לברית שנכרתה בין הנפש והחומר. מנוסחת על הנייר כחוזה. מכאן נשפך צבע, מכאן נכתבה מילה. מכאן צנח עלה, מכאן נפקחה עין. מכאן דברים שנראים כמו דברים דומים: דיוקנאות, חפצים, ומכאן סכמטיזם והפשטה: חללים, צורות, כתמים. מכאן עולה מידת האומץ להיענות למה שמופיע, ומכאן עולה מידת ההקפדה שבתשומת הלב.
מכאן עונג, ומכאן אושר.
מנחם גולדנברג, 2014
