אפורזימים לפעולה עתידית

משמעות והיגיון

נבחין בין שני יצירי דמיון: פנטזיה ומדע-בדיוני. הפנטזיה מציגה עולם דמיוני - עולם שבו הדמיון קובע את הדברים. להבדיל, במדע-בדיוני העולם מדומיין. רוצה לומר, הדמיון כבול אל עולם, זהו עולם שנתפס באמצעות הדמיון. והנה נמצא שהמציאות שבה אנו חיים גם היא מעשה הרכבה של הדמיון. ׳עולם מדומיין׳ הוא בדיוק האופן שבו אנו חיים וחווים את העולם שלנו. גם אנחנו מדמיינים את המציאות, כל הזמן, עכשיו. לכן ׳עולמות מדומיינים׳ הם ׳ממשיים׳ ונתונים למחשבה. לכן מדובר במדע. במדע-בדיוני יש עולם מומצא וממשי, וכעת נדרשת פעולת הכרה, כעת הדמיון צריך לעזור להסביר מה יש בעולם ואיך הוא פועל - לייצר סכמות ולארגן פונקציות

בעולם הפנטזיה הדמיון נותר מדומיין ומשם הוא שואב את כוחו. אי-אפשר לדעת מה יקרה כי ׳הכל אפשרי׳. הדמיון יכול לחבר ולפרק ולהרכיב מחדש ולהמציא ללא מגבלה. בפנטזיה כח הדמיון נוטל חירות לקבוע את עולמו. לעומת זאת במדע-בדיוני הדמיון משוחרר וחופשי לפעול ביחס לעולם נתון, בתוך גבולות, וביחס למגבלה: שהוא אינו קובע. הוא רק יכול לנסות ולחצוב את הגיון הדברים.

נוכל לסכם זאת כך: עולם הפנטזיה הוא עולם ׳אחר׳ שהופך מוכר, יכול לעבור רדוקציה לידע ומשמעות. לעומת זאת, את עולמות המדע-בדיוני לעולם לא נכיר עד סופם - הם זרים מעצם טבעם, ובמובן זה הם לא יכולים לעבור רדוקציה לידיעה ומשמעות. הם נותרים בבחינת אובייקטים שאנו מעוניינים להכיר, שאנחנו יכולים להיות מעוניינים לבלות איתו זמן מה.

  

להבדיל מפנטזיה שבה המפוברק גובר על כל הגיון, במדע-בדיוני אנו נדרשים לייצר הגיון של המופרך.

 

Centre Pompidou - Again 

יש מציאות, ויש משמעות.

יש משמעות, ואין הגיון. 

אם רק נתגבר על המשמעות נגיע למציאות. :)

אלתוסר: סימפטום הוא תשובה לשאלה שלא נשאלה.

זה כבר כאן. המדומיין הוא חומרי. אין צורך בריפוי והתגברות, אין צורך בחינוך-מחדש. רק משחק של יחסים ואירועים ומערכות שמתכיילות ומסתנכרנות ופועלות כאיברים אוטונומים. כל שנדרש הוא הכרת-כבוד למופרכות השם והרעיון. 

הגיון הדברים מופיע בחזרה ובהרגל, דרך הכפלת המשמעות, שוב. ובכדי לאפשר לדברים לשאת את ׳לחישת ההיסטוריה מעל להמולת הזמן.׳ (ג׳וליאן בארנס)

 

 

הפוטנציאל אינו לשווא

בהרבה מובנים, זה חוזר שוב ושוב לאופנים שבהם גופים פוגשים בדברים, פוגשים בעצמם, פוגשים בזמן, פוגשים במרחב.  

שכן מרגע שלפעולה יש אובייקט, הכל חוזר למסלולו: הפעולה פוגשת בפעולה חוזרת. והפוטנציאל אינו מונח לשווא.  

 

הכפלה מייצרת מידה

האובייקט מביא איתו עולם - סביבות חיים, ממדים של זמן, אופנים של פעולה. 

יש מרחב, ורקע, ורושם, ואפקט, והחזרה, והשפעה, והדהוד. 

האובייקט כובל את הדמיון. מעבר להזדהות. הוא מחזיר מבט ותנועה. מציע תובנה.

עומד על שלו, מבטיח לחזור, להביא חברים. מתגרה. 

זו שעתה היפה של הפעולה. להיות קונקרטית.

 

בלי חרטות (את הנעשה אין להשיב) 

כמו ללכת מכות. כמו לקבל מכה. כעת, מה נשיב? 

ואם נרצה להשיב - שהרי אי אפשר לומר לאנשים מה לעשות, וישנם מי שירצו לעשות דווקא את מה שאי-אפשר - מה נגלה? שהדרך מכאן לשם אינה אותה הדרך כמו זו משם לכאן; שחזרה יוצרת אופי.

מה שנשבר נשבר על פי טבעו, ומה שנבנה נבנה על פי טבעו. 

ומה שחובר-יחדיו, מתפרק לפרודות, נאסף אל הפונקציה, ופועל על פי מקצב ותבנית. כאנסמבל.

 

אפשרות ומזל

המזל הוא כמו הטלת מטבע - אין לדעת מה יצא. אבל האם זה מה שהמזל מצביע עליו? לא. שהרי תכונה זו משותפת לכל פעולה, ואם נרחיק עוד אז נוכל לומר שזו תכונה משותפת לכל יחס. לעולם ׳אין לדעת מה יצא׳, שכן אין לנו ידיעה אבסולוטית. (לא לחינם ביקש אריסטו להכניס את ה׳מזל׳, את צירוף המקרים, אל המשוואה אודות השיפוט המוסרי.) 

מה שמבחין, אם כך, את המזל זה שהוא קורה ׳מבלי דעת׳ - אין לו היסטוריה, ואין לו מסורת. לא משנה כמה פעמים תטיל את המטבע, הסיכויים ישארו ׳אותו דבר׳. המזל פועל כמו מכונה.  

לא כך לגבי אפשרויות, שפותחות ומסמנות מרחב, שמגדירות זמן, שדוחקות את הגבולות, ונותרות נאמנות לעיקרון החופש של הפעולה, נאמנות לחופש של הקיום של הדברים. 

אפשרות והכרח הם שני ערכי היסוד שמביאה הפעולה (אל האובייקט) - ערכים שמהם נוצרות היסטוריות ומסורות. והם מה שבמסגרתו אפשר להבין את המזל - לרתום אותו לפעולה.  

 

חזרה והרגל

לחזור שוב, להפנים את מה שנכפה מן החוץ ולהפוך אותו לשלך. 

לחזור שוב, הפעם קצת אחרת, לחפש התאמה - שלך לדברים, של הדברים אליך. להתרגל. 

(אפשר להתרגל להכל - איזה דיכאון.) 

לחזור שוב, ליצור מרחב של שייכות ואינטימיות. להשתעמם. 

לחזור שוב, ליצור דפוס ומקצב, תבנית וצורה: אופן של קיום. 

(אפשר להתמכר - ואז הכל יורד לטמיון.)

לחזור שוב, לפתוח מרחב שבו אפשר לשכוח, לפעול מבלי דעת. 

לחזור שוב, לפתוח מרחב של תשומת לב ודיוק.

לחזור שוב. ואז שוב. לשחרר את הפעולה מההיגיון של היכולות ולקראת עיצוב של אופי; לאפשר לדברים להראות את טבעם מבעד להופעתם; לנסח את מהות היחסים מבלי להיזקק ועוד קודם לתנאים מוקדמים.

 

חזרה היא אבן הפינה של ההרגל; וההרגל הוא אבן הפינה לקיומם של דברים. 

זה בתוך החזרה שנחשפים ההבדלים; וזה בתוך ההרגל שקיום ספציפי מתייחס לקיום קונקרטי.

 

 

בגלל ש

פעם, כשאמרו שיודעים משהו התכוונו לומר גם שמה שאנחנו יודעים הוא גם נכון ואמיתי. פעם, לידע היה תוקף, שניתן לו בזכות ההכרחיות עליה הכריז. מה שיודעים הוא בהכרח כך, כפי שיודעים אותו. ישנן דרכים שונות ליצור הכרח. הדרך המועדפת על פי רוב ומאז ומעולם היתה להישען על עיקרון הסיבתיות: סיבה גוררת בהכרח תוצאה. במובן זה ידיעה אינה אלא ידיעת הסיבות לדברים. זה עבד עד לא מזמן. היום כבר לא צריך למצוא סיבות. המשמעות מונחת-לשימוש. 

היום, בכדי לדעת, צריך לעמוד לצד הדברים ולצד הפעולה: לבגוד לטובת הכלל.  

לדעת לענות על השאלה למה? - בגלל שידע הוא טוב. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

גיא גוטמן

אנסמבל 209

 

חלק א'

השקט של אנשי המישור

 

אנסמבל 209:  גילי אינגלס, אביגיל ארנהיים, גיא גוטמן, מנחם גולדנברג, מוטי דורי, רן נחמיאס, גליה פבליצ'נקו, דני פרידברג, דרור שובל 

אמנית אורחת: נועם סנדל

דאבל פיצ'ר: הערב מורכב משתי הפקות 

חלק א': השקט של אנשי המישור 

חלק ב': בגלל ש

בין החלקים " הפסקה אפשרית" של עשר דקות. 

העבודות החדשות של "אנסמבל 209" הן אופרה של שקט ורעש. 

 

חומר הגלם הבסיסי של העבודות הוא המשך והאנטי-משך. זהו אזור ביניים בין תערוכה לבין מופע חי. 

העבודות מותחות ומכווצות זמן, מאיטות ומאיצות קולות ודימויים. אפשר לראות אותן כרצף אחד, כפעולה בהמשכים, כאוסף קטוע של מופעים או כדימוי יחיד. הן מורכבות משתיקות ומרעשים, משירים ומדממות. 

חלל המופעים בנוי כתערוכה חיה של אורות, טקסטים ואובייקטים פיסוליים. זוהי סביבה שנבנתה לאמנות חיה, המכילה ציור, פיסול, פעולה, קול, אור וצל.

 

מופעים אלו נולדו מתוך רצון לקחת זמן, לאפשר השהיה – זמן שקט להתבונן, לחשוב ולהרגיש. בתוך העומס של המציאות החברתית-פוליטית, בתוך הסחרור של הפוסט-אקטאליה, המופע לוקח זמן להתארגנות מחדש.

כמו שיר מחאה שקט.

 

מקלט 209

מנהלת אמנותית: תמר רבן

מנהלת הפקה: היא-לי פרידברג

מנהלים טכניים: דן נחמיאס, דני פרידברג

מנהל שיווק יוזמות: טל רוזן

מעצב גרפי: בני קורי

עורך לשוני: ירון דוד

 

תודות:

חברי עמותת מקלט 209 ע"ש דן זקהיים: דני גרינהאוז, דינה זהר, רבקה לב, שחר מרקוס, ענת שן, ד"ר דוצ'י ליכטנשטיין 

החברה לניהול התחנה המרכזית החדשה: מיקי זיו, אילנה גרוסמן, יוסי נתיב, סימה אברביה

משרד התרבות

עיריית תל אביב: צלילית בן נבט

על בניית השלט: רן נחמיאס, דני פרידברג, רונן שוקר

על שיתוף הפעולה: נועם סנדל