אפוריזמים של אנשי המישור
מנחם גולדנברג
המנטרה של הידע המושלם
המנטרה של הידע המושלם נמצאת בסוטרת הלב. נאמר כי זו המנטרה שכל האווטרים - עוד קודם לבודהה ובודהה עצמו - אמרו בדרכם להארה:
Tadyatha Om Gate Gate Paragate Parasamgate, Bodhi Soha
הלאה הלאה, תמיד להמשיך הלאה, תמיד הלאה ומעבר, תמיד להיות בודהה (נוכח)
הפעולה הפועלת
כשמתרגלים משהו, כשמנסים לשכלל את הפעולה - לא משנה אם זו מנטרה או תנועה או מופע - מוצאים שגם היא נוקטת באותה אסטרטגיה של הידע המושלם, ומלווה אותנו הלאה, תמיד הלאה ומעבר, תמיד להיות נוכחת.
וזה לא שהפעולה רוצה או מבקשת. לא. היא פשוט מופיעה, שמה עצמה במקומה, מזמינה את עצמה מתוך היכרות ואינטימיות. כך יוצא שנתקלים בה כמו בהפתעה נעימה ומוכרת. כמו לפגוש חבר.
המנטרה של הידע המושלם חושפת את תנאי האפשרות של הפעולה היוצרת: נוכחות.
והיא אכן לוקחת אותנו הלאה ומעבר ואל.
הנוכחות של הפעולה
אלא שאנחנו רוצים להחזיר את האמת ממרומי הרוח האנושית ואל המציאות.
אחרי הכל, צריך להצהיר על האמת של הדברים בחייהם, ברגע התרחשותם.
זאת יש לזכור: ראשית, יותר משהמחשבה כרוכה אחרי העונג של עצמה ואחר האידיאלים המדומיינים/ תיאורטיים שלה, היא כבולה אל החיים.
שנית, האדם יכול להגיע לידע מושלם וטהור יותר מהאמת.
(׳השלם קטן מסך חלקיו׳ (טימותי מורטון
ראשית, מבחינה חשבונאית - יש שיגידו פשוטה ותמימה - יש יותר חלקים מהשלם שהוא תמיד אחד. כמו חברה; כמו טבע; כמו נפש. כמו מנת פלאפל
-
.ולכן, זה בשם ההגיון שאנו קובעים ש׳השלם קטן מסך חלקיו׳
שנית, מבחינה מוסרית, אם השלם גדול מסך חלקיו, יוצא שאפשר לוותר או לייתר את החלקים מפני השלם. וזה מסוכן מאחר וזה יכול להוביל לדיכוי, ניצול, ופשיזם. נקל לראות זאת ביחס למדינה שלעולם קטנה מסך אזרחיה ותושביה
-
.ולכן, זה בשם המוסר שאנו תובעים ש׳השלם יהיה קטן מסך חלקיו׳
לבסוף, מבחינה אסתטית, מאחר וכל הפרטים קשורים האחד לאחר - נמצאים בסימביוזה שבה הם נקשרים, ונפרדים, ומתארגנים מחדש, נובע שכל ׳קולקטיב׳ יכול להשתנות, להתפתח, ובקצרה: ליצור.
-
ולכן, זה בשם כח הדמיון והיצירה שאנו דורשים שיהא ׳השלם קטן מסך חלקיו׳
משימה: כיצד חושבים את השלם? את הפוליטי?
פוליטיקה - מרחבי הסדרת היחסים בין דברים:
אם נרצה לחלץ את ה׳פוליטי׳ ממצולות המדמנה של השיח - שרותם כל טענה לחיזוק והתבצרות מעמדו - נראה שנאלץ למשוך עצמנו בשערות ראשנו, כמעשה הברון מינכהאוזן בבואו לחלץ עצמו מן הביצה הטובענית.
נתנסה, אם כך, בכמה פוליטיקות בדיוניות, מופרכות. אולי נמצא בהן הגיון.
פוליטיקה של אובייקטים
פוליטיקה של חברים
פוליטיקה של אישור וחיוב
פוליטיקה אד-הוק
פוליטיקה של גורלות
פוליטיקה של בגידות, לטובת הכלל
עוד: על הפונקציה (הפוליטית)
בעולם של קשרים ויחסים ורשתות של משמעות כל פעולה היא גם ובעיקר פעולת הסדרה של יחסים. אלא שאנו לא מעוניינים לחשוב על פעולה המתארחת בפוליטי או פעולה שמארחת את הפוליטי. אנו לא מעוניינים עוד בפעולה ופוליטיקה שמתדרדרות אל ״האחר״ ו-״הזר״, אל ה-הוא: גוף שלישי נמנע. תחת זאת נבקש לנסח את הפונקציה הפוליטית של הפעולה.
נבחן זאת דרך ארבע פעולות החשבון הבסיסיות: חיבור וחיסור; כפל וחילוק.
חיבור וכפל ׳אדישים׳ לסדר הופעתם של הדברים. הם אינם מתעניינים בהסדרת היחסים בין איברי המשפט המתמטי. תחת זאת הם מציעים הדדיות ושותפות גורל. לא משנה מה יקרה, כל האיברים
שמרכיבים את המשוואה - ללא הבדל דת, גזע, מין וסוג - ימצאו את עצמם יחד בתוצאה.
להבדיל, חיסור וחילוק מציבים ׳תנאים מוקדמים׳ להפעלת הפונקציה. יש לברר מה ומי קודם למי ומה, יש לקבוע כללי התנהגות ו׳חוקי-עזר׳ כיצד יש לנהוג במקרים אלו ואחרים. ולבסוף חלק יזנח, וחלק ישכח, וחלק אחר יאבד את צורתו. בקצרה, אלו פעולות שסכנת השחיתות והניוון כובלות אותן אל הרוע.
(מקרה מבחן: אפשר לחבר או לכפול באפס ולקבל תוצאה. בעוד שחיסור עם אפס לא משנה או הופך שלילי, ואילו חילוק עם אפס מוביל לכלום או הופך לחוסר משמעות)
חיסור וחילוק יוצרים מבנים חברתיים; חיבור וכפל יוצרים קולקטיב.
להיות לפונקציה
להרגיש את הזמן של הפעולה, של היחס, של המחשבה, של הגוף, של המבט, של האנרגיה, של האור, של הצלילים. להיות הזמן של הדברים.
להיות אובייקט
הפחד הגדול ביותר של האדם: להיות אובייקט.
לא סתם פחד גדול, פחד מוכפל: הן במובן של לעבור רדוקציה להגדרות ותכונות ותפיסות - לעבור החפצה, או ׳אובייקטיביזציה׳ ; והן במובן החמור אף יותר של להפוך ל: חסר-חיים.
למען ההגינות נוכל להוסיף ולהזכיר שלא זאת בלבד שהאובייקט סימן את הפחד הקיומי של האדם, אלא שבהתאם תמיד ניסו להתגבר עליו ולהעלים אותו.
המסורת התייחסה לאובייקט בזלזול - כמה שבעצם נובע מדבר מה יסודי יותר מחד (לדוגמה: הפילוסופים ׳הפרה-סוקרטים׳), או כמה שכפוף לצורה או מהות מאידך (לדוגמה: אפלטון) - או בביטול גמור - כמראית עין בלבד, שם הנוצר מטעמי נוחות גרידא וללא כל ביסוס ממשי. (לדוגמה: באידיאליזם ובאמפריציזם)
ובכן, לא על זה מדובר!
הידע המושלם של האובייקט
עבור המחשבה היוצרת כל התארגנות של פרטים יכול להיחשב כאובייקט. כל צירוף אפשרי יכול ליצור אובייקט ספקולטיבי: חי עם חי, דומם עם דומם, חי עם דומם, דמיוני עם ממשי, עם רגשי, וכן הלאה. האובייקט הספקולטיבי - או, הקולקטיב הסימביוטי - דוחה כל הגדרה של סוג ומין, ואינו אלא קולקטיב סימביוטי.
אינו אלא אנסמבל.
גיא גוטמן
אנסמבל 209
חלק א'
השקט של אנשי המישור
אנסמבל 209: גילי אינגלס, אביגיל ארנהיים, גיא גוטמן, מנחם גולדנברג, מוטי דורי, רן נחמיאס, גליה פבליצ'נקו, דני פרידברג, דרור שובל
אמנית אורחת: נועם סנדל
דאבל פיצ'ר: הערב מורכב משתי הפקות
-
חלק א': השקט של אנשי המישור
-
חלק ב': בגלל ש
בין החלקים " הפסקה אפשרית" של עשר דקות.
העבודות החדשות של "אנסמבל 209" הן אופרה של שקט ורעש.
חומר הגלם הבסיסי של העבודות הוא המשך והאנטי-משך. זהו אזור ביניים בין תערוכה לבין מופע חי.
העבודות מותחות ומכווצות זמן, מאיטות ומאיצות קולות ודימויים. אפשר לראות אותן כרצף אחד, כפעולה בהמשכים, כאוסף קטוע של מופעים או כדימוי יחיד. הן מורכבות משתיקות ומרעשים, משירים ומדממות.
חלל המופעים בנוי כתערוכה חיה של אורות, טקסטים ואובייקטים פיסוליים. זוהי סביבה שנבנתה לאמנות חיה, המכילה ציור, פיסול, פעולה, קול, אור וצל.
מופעים אלו נולדו מתוך רצון לקחת זמן, לאפשר השהיה – זמן שקט להתבונן, לחשוב ולהרגיש. בתוך העומס של המציאות החברתית-פוליטית, בתוך הסחרור של הפוסט-אקטאליה, המופע לוקח זמן להתארגנות מחדש.
כמו שיר מחאה שקט.
מקלט 209
מנהלת אמנותית: תמר רבן
מנהלת הפקה: היא-לי פרידברג
מנהלים טכניים: דן נחמיאס, דני פרידברג
מנהל שיווק יוזמות: טל רוזן
מעצב גרפי: בני קורי
עורך לשוני: ירון דוד
תודות:
חברי עמותת מקלט 209 ע"ש דן זקהיים: דני גרינהאוז, דינה זהר, רבקה לב, שחר מרקוס, ענת שן, ד"ר דוצ'י ליכטנשטיין
החברה לניהול התחנה המרכזית החדשה: מיקי זיו, אילנה גרוסמן, יוסי נתיב, סימה אברביה
משרד התרבות
עיריית תל אביב: צלילית בן נבט
על בניית השלט: רן נחמיאס, דני פרידברג, רונן שוקר