על ההבדל בין פילוסוף ויועץ 

 

אחת השאלות הראשונות שעולות ביחס לפרקטיקת השיחות הפילוסופיות קשורה להבדל שבינן לבין פרקטיקות ייעוץ/אימון או הדרכה רוחנית. 

 

ההבדל העקרוני עליו אפשר להצביע (ובכלליות המתבקשת) שייך להצבה-הראשונית, או העניין, השונה של הפילוסוף ושל המדריך: בעוד שהפילוסוף פועל אל מול או ביחס לתבונה והמציאות, הרי שהמדריך הרוחני פועל אל מול או ביחס לאדם ולחייו. 

 

בהקשר זה עולה ההבחנה המקורית של הפילוסופיה: הבחנה שבין האדם והמחשבה. עבור הפילוסוף האדם הוא הכרח – ולו בבחינת אם לא היה אדם לא היתה מחשבה – אך הוא אינו קנה המידה לפעולת המחשבה. אפשר לומר כי עבור הפילוסוף האדם ניצב בדרכה של המחשבה. (ולהבדיל מהיועץ שעבורו המחשבה ניצבת בדרכו של האדם). 

 

האדם תובע תשובות מן התבונה, הוא מייעד לה תפקידים ומשתמש בה (הגם שלרוב שלא בתבונה). יחד עם זאת, הפיכתו של האדם לתכלית הישירה של הפרקטיקה – הפיכתו למושא ההתעניינות והעיסוק של המחשבה – קשור לתקופתנו יותר מאשר לעצם העניין: כלומר יש בכך מן הדיוק אך זהו דיוק שבהצגת הסימפטום. (תוצאה ישירה של ההתמחות התרבותית המרכזית של המאה ה-20: הפקת הסימפטום כאטרקציה; ושל הציווי העכשווי: להינות). 

 

במובן זה פרקטיקות האימון/ייעוץ/הדרכה מציבות את מושג האדם כראשוני משום שהוא הכרחי, אך עושות בו שימוש כאילו הוא מוחלט ובלעדי (כאילו הוא גם מספיק). הן מציבות את האדם לא רק כמי שיכול לשמש מקור לקביעת הפעולה, אלא גם כקנה המידה לערך שלה. פרקטיקות אלו עושות, במקרה הטוב, את מה שמספיק ולא את מה שצריך. הן מאפשרות, בסופו של דבר, לאדם להסתדר (עם עצמו, ועם חייו). במקרה הרע הן מבזבזות את זמנו ומטמטמות אותו.

 

אפשר ונקרא לפרקטיקות אלו פרקטיקות האימו״ץ (אימון/ייעוץ): מאחר והאימוץ הוא עיקרון הפעולה היסודי שלהן. ברובן אלו פרקטיקות שמבקשות ללמד את האדם כיצד להכיל עוד ועוד. זאת ועוד, הן נוטלות 'מכאן ומכאן', מצרפות בחום מכל הבא ליד, ומבקשות 'רק' למצוא לדברים את 'המקום המתאים להם' ומכאן שאת ההתייחסות וההתנהלות הנאותים.

 

ברמת הפרקטיקה, או הפעולה, הצבת האדם כמקור המחשבה וכתכלית ההתעסקות, מובילה את 'פרקטיקות האימו״ץ' לעצב את הפעולה בעזרת 'אידיאלים אנושיים' או אידיאלים של הדמיון דוגמת: אושר, בריאות, פשטות (ובמובנים רבים גם אמת). ההבחנה שבין האידיאלים של הדמיון והאידאות של התבונה חשובה מאחר והראשונים קשורים בהסדרה – כלומר ביחס של האדם אל החוק, בעוד שהאחרונים, שבהן עוסקת הפילוסופיה, קשורים בקביעה (או בקבוע). 

 

פרקטיקות האימו״ץ מובילות את האדם להתענג על 'השכל המצוי' – ה'לוגיקה של היומיום' – התענגות שצידה האפל הוא הלוגיקה של ההשרדות. השיחה הפילוסופית, להבדיל, עוזרת לקבוע את 'משמעות' הפעולה ומעבר לפיתוי ולהתענגות: מעבר לאישור שהנה לפנינו אדם. עניינה של השיחה הפילוסופית לגרום למחשבה להגיב לגירויים ולפעול מתוך ובהתאם לצורך. 

 

מאחר ופרקטיקות האימו״ץ כרוכות באדם ובעולמו, מאחר והן מעצבות את הפעולה בהתאם לאידיאלים של הדמיון, מאחר והן פועלות במרחבי 'השכל המצוי' ובהתאם ללוגיקה של היומיום, מאחר והן שייכות באופן מובהק (כסימפטום) לתקופתנו, הן יכולות לפנות ולעורר את היומיום והנסיון (האישי) באופן ישיר ואגב כך הן נהנות מנגישות כמעט אינטואיטיבית לכל אדם. במובן זה אפשר לומר שבעוד שעבור הפילוסוף היומיום (כמו הנסיון וכמו האדם) הוא מטלה ועול - מקור לבושה שאותה הוא מקדים לפעולה - הרי שפרקטיקות האימו״ץ מתכבדות ביומיום ובנסיון כעובדות.