הערה מקדימה לאידאה, או על התנהגות המחשבה
עד סוקרטס - ועל פי החלוקה ההיסטורית של אריסטו את תולדות המחשבה היוונית - היו ׳חוקרי-טבע׳ שחקרו באופן לא מובחן את היש באשר הוא. סוקרטס מייסד את תחום החקירה שנקרא פילוסופיה. בכדי לקבוע תחום עיסוק מובחן יש לייחד מושא שבו עוסק התחום ובהתאם למצוא ולשכלל כלים ושיטה לעסוק במושא. סוקרטס הוא ׳אבי הפילוסופיה׳ לא רק בשל המיתוס שנוצר בעקבות נכונותו לדבוק בטוב ולהקריב את חייו למען האמת - מיתוס שהציב את החתירה לידיעת האמת כתכלית - ולא רק בשל השם - פילוסוף, אוהב-החכמה - שתבע לעצמו, אלא גם, ואולי אפילו בעיקר, בשל העובדה שהוא הציב לראשונה מושא מובחן שבו עוסקת המחשבה: האידאה, ובהתאם הציע ׳מכשיר׳ ודרך לעסוק במושא זה: הדיאלקטיקה.
ייסודה של הפילוסופיה בידי סוקרטס כדיסיפלינה מובחנת, ועוד יותר מכך מיסודה על ידי אפלטון, היה כרוך במהפיכה של תחום המחשבה. זוהי מהפיכה שאפשר ונקרא לה ׳מהפיכה אפיסטמולוגית׳, משום שהיא ביקשה להקדים את שאלת ההכרה לשאלת הקיום ולכפוף את החקירה על אודות היש - אונטולוגיה, או כפי שנקראה לימים ׳פילוסופיה ראשונית׳ (prima philosophia) - לחקירה בדבר אופני ההכרה של היש.
כך נקבעה אמת-המידה והעיקרון הפילוסופי המנחה: ׳כמידת הידיעה כך מידת הממשות או הקיום׳. בעקבות אותה ׳מהפיכה אפיסטמולוגית׳ המחשבה על אודות האידאה נסובה, מאז אפלטון, סביב שאלת היחסים שבין הצורה (האידאה) והתוכן (החומריות) של הדבר.
אבות הפילוסופיה - קרי סוקרטס, אפלטון ואריסטו - מציגים שתי עמדות עקרוניות, שבמובנים רבים שכיחות
עד ימינו: ראשית, עמדתם של סוקרטס ואפלטון, אשר ראתה באידאה צורה אפריורית שאינה נגזרת מן האובייקט אלא קודמת לו, מעצבת וקובעת אותו כמה שהוא - כלומר קובעת את היותו דבר מסוים; מאידך עמדתו ההפוכה של אריסטו, אשר ראה באידאה, או בצורה, מעין ׳עיקרון של ידיעה׳ של הדברים, מושג הצומח - נגזר - מתוך הפשטה של תכונות הדברים.
האידאה מקיימת יחס מהותי לשני עניינים: למחשבה הפילוסופית שנתנה לה תכלית; ולמהפיכה האפיסטמולוגית שהציבה אותה ביחס לאובייקט. ובעוד שהעניין הראשון, קרי זיקתה המהותית של האידאה למחשבה הפילוסופית - היותה ׳בעלת-עניין׳ - זכה להתעלמות מתוך כך שהוא ׳מובן מאליו׳, העניין השני בדבר נקודת המבט האפיסטמולוגית דרכה נחשבה האידאה, קרי זיקתה המהותית לאובייקט, הופך ׳לחזות הכל׳ בפרקטיקה של המחשבה הקרויה פילוסופיה.
שאלת היחסים של האידאה לאובייקט כמהות ותכלית פעולת המחשבה מסתמן שוב באופן מובהק ומפורש בראשית מה שנהוג לכנות ׳העידן המודרני׳. סביב המאה ה-16 עוברת המחשבה המערבית ׳מהפיכה אפיסטמולוגית׳ שניה. מהפיכה שמוצאת את ביטויה בהחלפת היש הנוכח - present - בייצוג שלו (הנוכח-מחדש/שוב) - re-present. הייצוג, להבדיל מהאידאה שקבעה את ממשותו של האובייקט, ביקש במקביל להסדיר ולאפשר את הידיעה. כלומר הייצוג ביקש לעשות שני דברים: ראשית, ׳לתקן׳ את העיוות הסובייקטיבי שבידיעה האנושית (היותה מוגבלת -מצד החושיות שלה - ופרטית - מצד הסמכות שלה); שנית, לכפות הכרחיות כללית -הכרה אובייקטיבית - באמצעות הוכחה ראציונלית.
הבעיה הקונקרטית שסביבה מתנסחת המטאפיזיקה המודרנית עוסקת ביכולת להכיר - רוצה לומר להוכיח - את קיומו של עולם חיצון לשכל האנושי (עולם חיצוני למחשבה או לאידאה). האמת - משמע הקיום של דבר, מהותו - קובע דקארט לדוגמא אינה אלא וודאות, מה שלא יכול להיות מוטל בספק, מה שנתפס באורח ברור ומובחן - או בקצרה, מה שיכול להיות מוכח. בדומה לעיקרון הסוקרטי גם במהלך המאה ה-17 המחשבה הפילוסופית התנהלה תחת הכלל שקובע את מידת הממשות והקיום של היש בהתאם למידת התפיסה והידיעה שלו. ובעוד שאצל דקארט נדמה שמדובר בדיכוטומיה בין ידיעה (וודאית) אל מול אי-ידיעה, עניין ׳דרגות׳ ההכרה שמהן נגזרות ׳דרגות׳ הממשות של האובייקטים בולט אצל לייבניץ ושפינוזה, ובאופן שונה גם אצל האמפריציסטים שמבחינים בין רושם ומושגים ראשוניים ושניוניים, כלומר רואים בידיעה נגזרת של ׳המרחק׳ המושגי מן הרושם. תפיסה זו מובילה את המחשבה המטאפיזית במאה ה-17 להעמיד את המחשבה הפילוסופית כשיטת-חקירה, או: מתודה.
נוכל, אם כך, להצביע על שני מאפיינים הקשורים במחשבה הפילוסופית: ראשית, כל חקירה פילוסופית, קרי פעולה שכלית מושגית על אודות דברים, היא גם אופן של ׳מחשבת האידאה׳ (׳אידיאליזם׳); שנית, האידיאליזם, או הפילוסופיה, נחשב תמיד כיחס אל הדברים או האובייקטים. נוכל לומר כי ׳מחשבת האידאה׳ קשורה לא רק להולדת הפילוסופיה כתחום חקירה מובהק, ובכך למעשה הפילוסופי באשר הוא אלא גם למפנה האפיסטמולוגי שכרוך ברגע הולדתה של הפילוסופיה: האידאה ועוד יותר מכך הפילוסופיה עצמה נחשבים כאופן של גישה וידיעה של היש.
----
שתי הקביעות המעצבות של הפילוסופיה מצמצמות את פעולת המחשבה להקשר פרטי מסוים - אפשר לומר אפילו אינטימי: האידאה - וקובעות את ערכה של פעולת המחשבה כנגזרת של יחס אל אחרות מדומיינת - מושא ממשי או אובייקט. רוצה לומר, הן קובעות את הפילוסופיה כתחום האמון על ׳התנהגות׳ המחשבה.
המובן שבו חושבת הפילוסופיה את האידאה כמושא ותכלית מצמצם את פעולת המחשבה לעיסוק עצמי רפלקטיבי (תחת המוטו האקדמי ׳דע את עצמך׳). זהו רגע שמציין גם מהפך קריטי בתולדות המחשבה ככושר טבעי ואנושי. המחשבה שעד לשלב זה נתפסה ופעלה בעיקר כאמצעי/כושר להישרדות והתפתחות המין האנושי - כלומר פעלה בשירות המציאות - פונה משלב זה אל עצמה לשיפור דרכיה.
את מלאכת העידון והליטוש העצמי מפקידה המחשבה של אפלטון בידי הדיאלקטיקה, וזו בתורה - כמה שמאפשר לניגוד ולסתירה למצוא את מקומם ולהתיישב במרחב הידיעה - מטלטלת את המחשבה לא פעם אל עברי פי הווכחנות והניוון.
הפילוסופיה כובלת את האידאה להתנהג בהתאמה ולעשות שימוש נאות בכלים.
גם בשימוש בכלי וגם בהתנהגות עולה ערכה של האינטימיות. (אחת הטעויות הנפוצות בימינו היא השימוש במילה ׳אותנטיות׳ כשבעצם מדובר באינטימיות ללא בושה.)
עדות למעמדה ותפקידה של המחשבה קודם שהפכה עצמה לתכלית עצמה תחת הפרקטיקה הפילוסופית - ההבחנה בין ההיבט השימושי במחשבה וההיבט התיאורטי שלה - ניתן למצוא כבר אצל אפלטון בדמות המאבק של סוקרטס והסופיסטים. הבדל זה עולה עוד קודם בספרות היוונית בהבדלים שבין דמותה של אתנה אלת החוכמה ודמותה של מטיס (אמא של אתנה) - שציינה חכמה מעשית, או עורמה. דוגמא בולטת לערך של הערמה ניתן למצוא בדמותו של אודיסאוס אצל הומרוס.
ראו גם מאמרם של Detienne, Marcel and Jean-Pierre Vernant. Cunning Intelligence in Greek Culture and Society. Trans. Janet Lloyd. Chicago: University of Chicago Press, 1991, pp. 1-54.