היכונו לביאת המשיח ...

God appears, and God is light
To those poor souls who dwell in night,
But does a human form display
To those who dwell in realms of day.

(William Blake, Auguries of Innocence, 1863)

 

אלו ימים בהם התרבות קיומית והקיום תרבותי. זהו הזמן של צהרי היום, של שעת-השיא, הזמן של עודפות המופע. אלו הימים בהם סוגיית האמת והשקר נישאת בפי כל; זמנים בהם כל אחד הוא נושא-הבשורה; ועל אף ומשום שהבשורה חדלה להיות מן העניין זה מכבר. אלו הימים של האפשרות, יומו של המומחה-ללא-הבעיה. ושמו של המשיח: נושא-הבשורה, אינו נגזר עוד מן השימון והמשיחה, כי אם מן השיחה והשיממון.

 

מה ששייך לממשות ההופעה הם הזהה והדומה: הטיפוס והדמות. אלו קטגוריות של מערכת העצבים. בכך מבחין החוש, ובכך חשה הרוח. לא המומחה הוא זה שנחוץ; לא הניתוח של התופעה; לא הביקורת הבונה, הכנה.

 

הזהה הוא זה שאינו בודד. (ולמרות נטייתו להתבודדות). הרגש והשיפוט הם בני בריתו. הראשון קובע אל מול דמותו של השחקן את ההזדהות, בעוד שהשני קובע לאור יום את הכלל. ללא בושה. שניהם מכוונים לכינון קדימותה של הנפש ושיפור דרכיה: היכונו לביאת המשיח...  

 

הדומה הוא זה שמקורו בחיקוי, ולפיכך הוא קובע את הבוגדנות כתנאי האפשרות של המשמעות. הדמות היא זו שנושאת את הקושי, שהרי בשעת משבר שבו הכל גלוי הקושי ניכר אך אין בעיה. הדומה מאפשר לחוש להיפרד מן החוויה, ולמושג להיפרד מן המובן. 

 

ולוסיפר – נושא האור – מחפש את זה שאין לפתותו ורק הגירוי יכול לו, רק הבגידה יפה לו.  

 

למה לרצות שהזהה יהיה לממשי? (שאלת מצפון שנזנחה)

 

צהרי היום – הזמן שבו הכל מואר, זמן ההופעה; זהו הזמן שבו הדברים אינם מטילים את צילם עוד. הוא נבלע בהם. זמנים שבהם הריקבון פושה מבפנים, וההופעה מוקפדת. באור המוחלט מידת הדברים נגזרת מן הנוכחות המועצמת והעודפות של מה שנתון. נוכחות היא אפשרות.  

ו-"המושגים "אמת" ו"לא אמת", דומני שחסרי שחר הם בתחום האופטיקה." (ניטשה, פרשת ואגנר, 45) 

מקורו של המשיח, בן דוד, במצביא: בדמות, עוטה שריון. המשיחה שימרה את בוהק גופו ושריריו, שימנה את כליו. כיום, כאשר המשיח אינו קשור עוד לפיזיולוגיה כי אם לביולוגיה, הוא זקוק רק לשיח – לפוליטי, לכלכלי, למיני. ראשית, כי השיממון מעורר את הדחף 'להרוג את הזמן', שאינו אלא הדחף שעומד בבסיס השיחה; ושנית, מאחר והוא זקוק להמון (הראוי) על מנת שיוכל להופיע, להיות לדמות ממשית. עד אז, אין הוא אלא אדם, ילוד- אישה; ואין הוא דומה כי אם זהה לעצמו. 

השחקן, איש ההופעה, הוא נושא האמת של זמננו. האמת אותה הוא מציג נשענת על החוויה והרגש, אך אלו מקורם בבגידה שכן הם אינם שייכים לאמת כי אם לתצוגה, כדי שמה שמופיע ורק דומה לאמת יתפס כאמת. בעל הנפש קובע את קדימות הרגש והחוויה לאמת. כמוהו כשופט, איש המקצוע ובעל הפרקטיקה, שקובע את הכללים המעשיים כקודמים לאמת. שניהם, שומרים לעצמם את הזכות להצטער לאחר מעשה. עבור הדמות הנקבעת מתוך אופיה, מתוך הרגליה, האמת ראשונה ויחידה, לא הכרחית כי אם בלתי נמנעת; והבושה תמיד קודמת למעשה, היא אינה מעיבה עליו.    

ומה הכין אותנו לכך? איזה נסיון צברנו בכדי להתמודד עם בוגדנותה של הדמות? איזה ידע הוספנו בכדי לפעול בתנאי המשבר שמקדם השופט? 

איזו ברכה משיא האב לבנו, איזו בשורה הוא נושא? בשורה שמקורה בקשרי דם.

מנחם גולדנברג, טקסט תערוכה Iscariot, אסי משולם, גלריה ג׳ולי מ., 2008