להוסיף חטא על פשע
אמנים משתתפים: גיא אביטל, אורי ליפשיץ, איתי קמינר, עידן ארז, סיגלית לנדאו
בתערוכה להוסיף חטא על פשע יש מן הדחיפות. היא עוסקת בפעולה שחוזרת ונוספת. במחשבה שנוספו לה עבודות, בעבודות שנוספו לעבודות. בפעולות שנוספו לפעולות דומות.
פרולוג: כיצד נוספת הטעות לשגיאה
הכל קרה מהר. היה רעיון, היתה פגישה, היתה הזדמנות.
עכשיו צריך להוסיף למחשבה אמנות ויש תערוכה.
כמה טוב, שמה שקורה מתאים בדיוק לרעיון שהיה לי. לעשות תערוכה בשם 'משקולות' (שם זמני) שבה אני מבקש להתייחס לתפיסת הפעולה כיסוד (עצם), דרך מושג האימון. הקונספט של אימון מאפשר לדבר על פעולת המחשבה כפעולה שחוזרת על עצמה בהתמדה, מתעקשת למרות שהיא אינה תכליתית. לחשוב על הפעולה הפונה לטפח יכולות גרידא, לטפח את הכח של האפשרות (כח הדמיון). יותר מכך היא ביקשה להתייחס לאפקט המצטבר של הדומה, לאינטנסיביות ששייכת לדבר עצמו – לפעולה. לא לסיפור המסגרת. לכך שהאימון הוא מצב שבו התשוקה קודמת לפעולה ונעלמת במהלכה. ואז, להוסיף ולקשור זאת למידה, למדידה, ולהתבחנות. לומר דבר מה על המידה כביטוי של טעם. גולת הכותרת של המהלך נשענה על האופן שבו האימון מכיל את הפער שבינו לבין ההתממשות בחיים. כלומר באימון מושג ההפתעה אינהרנטי לפעולה. האימון מציע להבין את הפעולה (של המחשבה) כהכנה (לפעולה).
אה, כן, מה שחשוב עוד יותר זה שאימון הוא קונספט ששייך לתרבות. הוא אפקטיבי. יש לו היסטוריה – אתם יודעים, של 20 שנה – רוצה לומר שיק פוסט-80 של מועדוני כושר, שמרמז לשיק אינטלקטואלי של הרנסנס. והוא אפילו שרד את המפנה הרוחני מחוזק ומותאם לכל מנהל וכיס. אימון. משקולות. הפעולה כיסוד. הבחנה. הפתעה. התאמה.
כמה טוב שהרעיון מגובש. אפשר לזנוח אותו. להינות מהחופש שמותירה פעולת החיבור וההוספה.
כמה טוב שאין זמן – כך אפשר לתת לצורך לקבוע את הפעולה.
עכשיו צריך להוסיף אמנות למחשבה ויש תערוכה. זה הזמן להיות מקצועי: להפעיל את היכולות.
-----------
ההפתעה היא עניין מוזר עבור הפילוסוף.
חישבו על הפתעתו של הפילוסוף היורד חזרה למערה, במשל המפורסם של אפלטון. כמו פרומתאוס, הנושא את אש האלים מתנה לבני האדם, הוא בא אליהם. והנה ההפתעה: לא את עונש האלים הוא מקבל, אלא את עונשם של האנשים. אי-הבנה, דחיה, מוות. הפתעה הולמת עבור זה שנטש את האנשים והחיים, שניתק עצמו מן הנסיון, וכעת מבקש לפעול בתוכו. כעת חישבו על ההפתעה (האמיתית) שמזמן סוקרטס לחבריו, ששומעים את נאום ההגנה שלו, שבאים לתא הכלא להציל אותו. ההפתעה המשלימה: הנה לפנינו אדיוט גמור, שמתעקש לא ללמוד מהנסיון. שהאנשים – הם עצמם – והחיים אינם חשובים לו. פתאיים. אמנם יש בה בחברות מן הפיתוי שבקרבה, שותפות גורל שמשהה את ההפתעה הראשונית. אלא שההפתעה היא ממהות הפעולה. והנה אותם שלא סלדו מן הפילוסוף, שהבינו אותו וביקשו את קירבתו, גם אתכם תפסה ההפתעה לבסוף.
שני לקחים חשובים מלמדים אותנו היוונים הקדמונים: ראשית, בנסיון – באחדות הידיעה, בסדר שנוצר משותפות השונים והאחרים – אין ידע; שנית, החבר – זה שנוסף מתוך חופש ועל בסיס התאמה – בוגד: הוא זה שנכון לנו.
זה אולי יפתיע, אבל פעולת המחשבה מופתעת מהופעתו של הדומה. כלומר מכך שהאמת שייכת למציאות, פועלת עליה, מתאימה לה. מכך שההזדמנות כמו ההתממשות הן ממהות הפעולה. האם סוקרטס לא אמר לטוענים כנגדו שהוא החכם באדם שהוא למעשה זה שיודע שאינו יודע. כלומר זה שפשוט יודע שהוא טיפש. והאם מישהו האמין לו? (איזו קריירה מפוארת עשה מכך אפלטון: פתח אקדמיה) בגיל 80 כשנקרתה ההזדמנות בפניו להיפטר אחת ולתמיד מאנשים ומהחיים, ובמו ידיהם, ניצל אותה. שתה את כוס התרעלה. כמה חיכה לרגע הזה בוודאי.
האם גם זאת הפתעה: שזה שמציק לאנשים חש במצוקה?
אל מול ההפתעה שמזמנים החיים לפילוסוף, יש להפטיר (כמו שאמא שלי אומרת): 'שלא יתפלא'.
אבל, את השימוש הפילוסופי בפליאה ולהיפך את הפליאה שמעוררת מחשבה, את השימוש הפילוסופי בשתיקה ולהיפך את השתיקה שלא פוסקת להוליד מילים, יש לפתות, להוסיף לה אפקט לאפקט. אולי להציע כסא: בואו רעי, שתו את כוס הרעל איתי. (כמה דיבר סוקרטס בפני חבריו. נאום שלם יצא לו. עשה רק את מה שעשה תמיד. ושהנה עד היום זה לא פוסק מלעשות את אותו הדבר.)
----------
חזרתו של הדומה, כפי שלימדה אותנו המאה ה-20, היא מקור לאימה. הזרות של המוכר: המאיים. ברררררר..... מה לנו ולדיאלקטיקה מודרנית. מספיק עקבנו אחר הטיפשות שבמעשה. ומאחר שהיא במעשה לא יכולים להפחיד אותנו בה. ירצו יתווכחו, יצטמררו בהנאה מהבאתם יחד של השונים. ירצו יתענגו על פעולת החיבור שיכולה (מטבעה) להביא לתוצאה.
אלא שתכונתה המהותית של פעולת החיבור אינה היכולת לקשור בין איברים על ידי הוספתם האחד לשני. תכונתה היסודית של פעולת החיבור – כלומר תכונת האופי שלה – היא האדישות שלה לסדר הקיים, החופש לחבר בין איברים ללא קשר לסדר הכתיבה או ההופעה שלהם. פעולת החיבור היא אחת מארבעת פעולות היסוד באלגברה. כלומר היא שייכת למה שנמדד, נספר, נשקל. היא שייכת למה שיש בו את הצורך במידה. (להבין את האמת, למות, לחיות). עבור המחשבה הפעולה היא כלי. יש לעשות בה שימוש, להפעיל אותה מתוך ובהתאם לצורך. ובמקום שבו מתממשת הפעולה ונגזרת התוצאה נחלקים ארבעת פעולות היסוד המתמטיות לשתי קבוצות: החיבור והכפל שאינם תלויים בסדר הסימנים וחופשיים לפעול בכל סדר שירצו, כך שפעולתם מייצרת סדר, ולעומתם החיסור והחילוק שתלויים בסדר המוכתב, מנכיחים אותו ומתעניינים בו.
ויש פעמים שבהם מוסיפים מחשבה למחשבה למחשבהלמחשבה, פעולה לפעולה לפעולהלפעולה, עד שהן מחלקות משהו, מחסרות משהו. ויש פעמים שבהן ההוספה והחזרה נתקלים לא בסימן אלא בדבר המוחלט המדומיין, בשם: “I loved you in the Morning”. ללמדנו שפעולת המחשבה לכודה בין הייאוש והתקוה, בין קונפורמיזם וניהיליזם, בין החופש והפרקטיקה. בדומות שביניהם. אין כאן אימה וזה לא עניין נפשי. מאז ומעולם, מראשית דרכה, זה היה עניינה של המחשבה המעוניינת בעצמה, ובדומה לה. ולהתחיל עם האישה זו שגיאה בלתי נמנעת.
ראו הוזהרתם: הפילוסוף והמחשבה אינם מחפשים אחר האחר. הם רוצים רק לחבור לחבר. וכשניתנת להם ההזדמנות הם מנצלים אותה. אנושיים, אנושיים מדי.
כך תפס זאת קאנט, איש הנאורות ומשחרר התבונה: משכין-השלום. המחשבה היא טבעו של האדם והאדם הוא טבעה של המחשבה. בזאת יסודה של המהפיכה הביקורתית: בהבאתם יחד של הדומים. (ולכן היא פילוסופיה למרות הכל). גם כאן כמו כאן זה עניין של אופי. ומה מוסיף ומחבר קאנט? את הנסיון אל המובן-מאליו, ואת הפילוסופיה לפילוסופיה. ומאחר והנסיון הוא מובן מאליו אפשר לנתק אותו מן התבונה; ומאחר והפילוסופיה נוספת לפילוסופיה הרי שהיא פעולת הכנה, הקדמה לפילוסופיה. (כך אפשר לעשות מהפיכה בגיל 57, להמשיך להעיז, ולהגיע לגיל 80. קאנט תמיד זכר את רוסו, את לקח החרמות של זה שכותב את חייו). יש לפילוסופיה כלים משל עצמה והיא עושה שימוש מובחן ומסוים בכשרים האנושיים. יש לה לפילוסופיה בעיות משל עצמה. וכמו סוקרטס אמר את הדברים במפורש, וכי יש דרך אחרת לומר זאת, הגם שהניח לאנשים לנפשם. הביקורת אינה דיאלוגית. בבית לבד אפשר לטפח את הפשעים והחטאים – לקשור את עצמך למיטה, לאונן. פעולת המחשבה היא ההרגל של הפילוסוף והיא קובעת מידה. כך מצא עצמו זה שביקש להשתחרר מחטא הטיפשות על ידי הסדרת הפעולה מוסיף לתבונה את הפשע שבלהיות אנושי. לכן האמינו לו אנשי העיירה, כיוונו את שעונם בהתאם לטיוליו היומיים. זה מספיק טוב, הוא בטח חשב לעצמו.
--------
והפילוסוף רק ממשיך ומוסיף את פשע התשוקה לחטא התאווה: מוסיף את הבלתי-מושג אל מה שמושג גם אם כ-בלתי-מושג. ממשיך ומוסיף את פשעי האנושיות לחטאי היוהרה: מוסיף פעולה למשמעות, משמעות לפעולה. מוסיף מחשבה למחשבה.
----------
האם זה מפתיע שפעולת החיבור הותירה לבסוף את העבודות לעצמן? האם אין בכך מן הצדק שהן יראו ויחברו יחד?
תודה לאמנים ולכל אלו שעזרו לי,
לחיי השנה החדשה שבפתח,
מנחם גולדנברג, להוסיף חטא על פשע, גלריה עינגא, ספטמבר, 2010